אדם הלך עשר פסיעות לפני לערך. תיארתי לי, שכולו בתוך השיחה
הנוקבת, שכרגע שוחחנו למעלה. הוא ידע, שלא שוכנעתי באמינות
דבריו. פסענו לאיטנו על סכין ההר שמים פעמינו למטה, חזרה.
בהיתי בלי משים בחן הליכתו. ידיו היו משולבות על העצה ועורפו
נטוי קמעא לפנים בניגוד בולט לקלות רגליו, שריחפו נוגעות לא
נוגעות בקרקע. יכולתי להרגיש את מבטו מחלק ביחס אופטימלי את
הנוף בין הצעד הבא וקו האופק. שום רחש לא נשמע.
בדרך הלא ברורה, שבה קורים דברים כאלה, תודעתי הוסטה או הופעלה
פתאום, ותשומת לבי הופנתה אל העדר הרעש. באורח פלא אבן לא
הוסרה ממקומה. אפילו שאון שחיקת האבנים מתחת לרגלים לא הגיע אל
אזני. עלתה בי המחשבה, שגם לי יש חלק בשקט, שעכשיו נכח מאוד.

הוא הסתובב אלי באחת, ואני נבוכותי, כמו ילד ששבר צלחת, ונבוך
לפגוש מבט אמו. יכולתי לראות חיוך נסתר בזוית פיו. ידעתי שהוא
רשם לפניו את הארוע. שברתי את השקט. האבן שדרדרתי הניעה את
גלגלי הפרשנות שלו בדרכה הקולנית למטה. לא הייתה זאת פרשנות
פרטית בלבד, אלא פרשנות, שקיבל בירושת הדורות, כמו קוד תרבות,
שלא נוסח באופן מפורש אף פעם, מצמוץ ראשון בקרב מוחות. הוא
הסתכל עלי במבט, שמורה נותן בתלמידו כדי לבחון אם דבריו הובנו
כהלכה. הבנתי וחייכתי בעיניים לאישור. הוא לא שיקר.