מתוך מצב רוח מהורהר התבהר לי, שמה שאני צריך עכשיו, זה לדפוק
את הראש. מצויד בכמה אמצעים טכניים שמתי פעמי למקום שימזוג לי
אלכוהול.
פתאום ערימה.
מה ערימה? חייכתי לעצמי חצי נבוך חצי משתומם. מישהו הפך לי את
הדשא הרגיל והנוח בדיוק מתחת לערסל. התחלתי להקיף, מודד,
בוחן.
- "מי את", צעקתי לתוך החפירה.
- "ארכיאולוגית", הבור ענתה.
- "מה את מחפשת?"
- "לא יודעת. חופרת. זה הטבע שלי", היא ענתה ביבושת.
לפני שהבנתי מה קורה, נשאבתי בתנועה ספירלית פנימה. או אולי
החוצה. עדין קשה לי להבין.
קלטתי את הברמן מחכה להזמנה. "בקס, לא, בעצם ג'יימסון", הרגשתי
שהערב צריך משהו יותר חזק.
- "יא אללה, יפה, כל כך יפה פה", שמתי דגש על הפה הרפויה.
נוכחתי, שהיא התמחללה מתחת ליסודות ביתי. הרגשתי משהו. משהו
מטריד. פחד מהול בסקרנות, כנראה.
- "זה את עשית?"
- "כן", היא ענתה. "ותודה, מחמאות עושות לי נעים בבטן".
- "את לא נורמאלית."
- "אני יודעת. יש לי תעודות, אם אתה רוצה לראות."
- "את באמת?"
- "בטח", היא תפסה לי את היד ודחפה בעדינות את האצבע שלי לרטוב
של העין שלה. זה הרגיש כמו לחדור בועת סבון בלי לפוצץ. "הנה,
תמשש".
נרתעתי. אחר כך נרגעתי טיפה, והתחלתי למשש לה בפנים. עדיין
הייתי קצת מבוהל. היא חייכה. כל היד שלי נכנסה פנימה. עד הכתף.
דומה שככל שהעמקתי, כך היא נהנתה יותר. הייתי עדין, אבל היא
רצתה שאני אגרד חזק. "תחפור", היא אמרה. בכל זאת נשארתי עדין.
לא רציתי לערבב, רק להרגיש. מצאתי את הלב. ליטפתי אותו מסביב.
התחלתי לעקוב עם קצות האצבעות אחרי אבי העורקים. התפצלתי איתו
עד לנימים הכי צרים. חפיף. ברפרוף. כמו תייר, לא כמו רופא.
ירדתי דרך הגבשושים של עמוד השדרה למטה, לכליות. התעכבתי על
הפיתולים. התרגשתי מהטקסטורה.
לא הפרעתי לעצמי לאבד שליטה. פתאום הבנתי ובו בזמן הפחד נעלם.
פשוט כי לא היה לי מה להסתיר.
שילמתי לברמן עם חיוך מפויס, והלכתי לישון.