שקעתי בשגרה כמו בכורסה ישנה שקשה לקום ממנה, עד לאותו יום, בו
חשתי בגבשושית של פצעון על בטני. חקרתי אותו באצבעותיי יומיים,
שלושה, ומשלא נעלם התעוררה סקרנותי. פתחתי את ארון הבגדים
וחיפשתי את הפצעון במראה. שנים חלפתי על פני מראות או חלונות
ראווה במהירות, כדי לא להפנים את מה שהעיניים רואות. ביני לבין
עצמי מעולם לא כיניתי את עצמי שמנה, רק מלאה. ובאותו רגע,
התערער האיזון העדין בין המציאות ובין השקרים שסיפרתי לעצמי.
ראיתי את הפצעון, אך ראיתי גם קפל עמוק מתחתיו, בצל הקפל,
המפשעה הדשנה הכהה, מעל הקפל הר של בטן רופסת ככרית מלאה
גבשושיות ובאמצע הבטן טבור ענק פעור. מעוצמת ההלם התקשיתי
לנשום. סגרתי את דלת הארון בתנופה, לקחתי אוויר, ושוב פתחתי,
ומולי נשקפה אותה הזוועה.

בעיניים אכזריות סקרתי בפרוטרוט את גופי. שדי זלגו עד לקפלי
מתני. ירכי- נתחים משורגים וורידים כחלחלים. ברכיי- עיסת בצק,
וכפות ידי כופתאות ובקצותיהן נקניקיות קצרות. הבטתי בחלחלה
בדמות שהשתקפה במראה.

רכסתי את החלוק ויצאתי מחדר השינה. מנחם צפה בחדשות בטלוויזיה.
התיישבתי על הכורסה והבטתי בו. ראיתי את חולצת הטריקו המתוחה
על כרסו העולה ויורדת עם נשימותיו הכבדות ואת סנטרו המתחבר
לצווארו.
" ארבעה לילות של שכרון טעמים " ציינה הכתבת " פסטיבל טעם העיר
מתקיים זו הפעם השישית בגני יהושע בת"א".
- תראי, תראי, איך אנשים נדחפים בשביל אוכל - אמר מנחם ולא
הסיט מבטו מן המסך.
קמתי מן הכורסה ונעלתי נעלי ספורט. מאותו ערב התחלתי לצעוד
ברגל.

מנחם מחה - כל ערב חצי שעה? את מגזימה!

צעדתי ונשמתי את אוויר הערב. מזמן לא נשמתי באינטנסיביות כזו.
גרוני יבש. צעדתי בצעדים כבדים. עם כל צעד חשתי את הבשר בירכי
רוטט, את בטני קופצת מעלה מטה. כפות ידי האדימו והזיעו. זה היה
מאמץ לא פשוט, אך בזמן ההליכה התנתקתי מן הגוף. חשבתי על
הבגדים שאוכל ללבוש כשאהיה רזה. דמיינתי מכנסי ג'ינס, גופיות
צמודות. הבטתי בחטף בחלונות הראווה ושיחקתי עם עצמי במשחק "מה
הייתי קונה אילו". בחרתי חולצות שקופות למחצה, חגורות עם אבזמי
זהב, שמלות בכתפיות מוצלבות.  

הבאתי לעבודה רק פירות. כל בוקר, בחדר המורים, התחלתי להשוות.
הגעתי מהר מאוד למסקנה שאני לוקחת את  תואר הסגנית. מלכת
השמנות הייתה, ללא ספק, לאה סגנית המנהלת. גוש של 150 גובה על
150 רוחב. אני צעדתי במקום השני בסנדלי בריאות, במכנסיים
מכווצים בגומי, המשאיר סימני נשיכה וורודים על קפלי המותניים.


- בשנה הבאה תוכלי לנסות ללמד כיתות י"א - הציעה לי לפני
שנתיים המנהלת.
- אני מעדיפה את שכבת הגיל הזו - חייכתי אליה.
- כן - נאנחה - ככל שהם מתבגרים כך יש יותר בעיות משמעת. אני
מבינה על מה את מדברת.

למעשה, המוטו שלי מאז ומתמיד הוא להתאמץ כמה שפחות. לימדתי
פיסיקה כל כך הרבה שנים, אני שולטת בחומר של כיתה י', למה
לטרוח יותר? אני עושה את העבודה בעיניים עצומות ואני ממש לא
מחפשת אתגרים.  לפני ניצבו, בלתי מאיימות, עוד עשר שנים
שגרתיות. בעצם, בכלל לא רציתי להיות מורה. נכנסתי להיריון,
נישאתי למנחם, ועד שסיימתי את התואר היו שתי פעוטות בבית.
הפיתרון ההגיוני היה תעודת הוראה.


באוניברסיטה היו לי ציונים גבוהים. מבחינה חברתית חברות היו
רבות, חברים - אף פעם. יצאתי פה ושם, חברות הכירו לי את החבר
של החבר, דייטים שנגמרו במפח נפש. אם מישהו מצא חן בעיני הפכתי
נלהבת ומלאכותית והברחתי אותו. בגיל 24 עדיין הייתי בתולה. ככל
שנקף הזמן, כן גברה הבהלה שמא איש לא ירצה בי. השקפתי בקנאה
בבנות שידעו לחייך, לצחקק, לשלב רגל על רגל. כנראה שידרתי משהו
שהבריח אותם. אבל לא ידעתי לשדר משהו אחר. בביקורי המעטים
בבית, הבטתי באימי, שהמראה החיצוני היה העיסוק העיקרי שלה.
ראיתי את מבטי הגברים הנשלחים לעברה ברחוב. אמי הציעה פעם
"להראות לי איך להתאפר". סירבתי בתוקף. רק באגדות הופך
הברווזון המכוער לברבור. את הייאוש הסתרתי בפעילות באגודת
הסטודנטים, ועזרה בלימודים לכל מי שביקש. כך לבסוף, הגיע לחיי
מנחם, סטודנט לביוכימיה, שלא הצליח לקבל ציון עובר בפיסיקה.

אני הייתי גבוהה ומוצקה והוא נמוך ממני מעט, ג'ינג'י וממושקף.
שנינו לא התלהבנו זה מזו, אך הערכתי את הנחישות שלו להצליח.
התיידדנו ולאחר שסיימנו את השיעור, הוא נהג להישאר לקפה. מעולם
לא חסרו לנו נושאים לשיחה. ערב אחד, בפרץ פתאומי של אומץ, הוא
נשק לי. לאחר ההפתעה הראשונית, נעניתי.

ההנאה הגדולה ביותר הייתה להגות את צמד המילים הקסום "החבר
שלי".
- החבר שלי שונא חצילים
- ההורים של החבר שלי גרים בחדרה
- קבעתי עם החבר שלי

סוף, סוף הצטרפתי לאנושות - חצי מזוג. אמא שלי, שכבר איבדה
תקווה, קיבלה את מנחם במאור פנים ובחביבות מודגשת. אם שמעה
שהוריו של מנחם הזמינו אותנו לצהריים, מייד הזמינה אותנו גם
היא. סוף, סוף תבשר לחברותיה שבתה "מסודרת".



אכלתי חודש רק פירות וירקות. כשנשבר לי הוספתי גם טונה, ביצים
וגבינה רזה. בחדר המורים איש לא חש בשינוי, אך אני,ששנים לא
הסתכלתי לא על עצמי ולא על אחרות,  בחנתי באובססיביות כל קפל
ובליטה בגופי והשוויתי לאחרות. סקרתי נשים ללא הרף. הבשר
האנושי, הרקמות המוצקות או הרוטטות,  ריתקו אותי. השוויתי בין
ישבן לישבן בטן לבטן, יש מותניים אין מותניים. דירגתי וחילקתי
ציונים בקפדנות.

יש לי שם של מורה קשה, שמחזיקה את הכיתה במשמעת ברזל. אם מישהו
יציץ לכיתה שלי באמצע שיעור יראה תמונה בלתי משתנה: אני
מסבירה, התלמידים רושמים במחברות. אם לא תשנן את החומר היטב לא
תקבל ציון עובר. לאחר ההתנסות של השנה הראשונה בהוראה, למדתי
את כל הטריקים.  מעולם לא רציתי להיות פופולארית, רציתי שקט.
אני עושה את העבודה שלי והם את שלהם.


נעמה והילה באו לשישבת. התבוננתי בהן, כבוטניקאי הבודק צמחים
במיקרוסקופ, כמפיקה השוקלת מועמדות לאודישן. אמדתי בעיניים
רעות כל בליטה וקפל. לא הצלחתי לגייס כל חמלה. שתיהן דומות
למנחם, ג'ינג'יות וממושקפות. נעמה, חסרת מותניים, כרס קטנה,
קולנית, מלאת מרץ. לאן היא רצה? כל כך הרבה רעש. הצמא הזה
לתשומת לב, מהיכן הוא בא? גם כשהייתה קטנה, צעקה, הפכה את
החדר. האם ניסתה לסדוק את שלוות הנפש שלי? הרי קשה להוציא אותי
מן הכלים. בחנתי את הילה, פרופורציות טובות, אך עם עודף משקל
של עשרה ק"ג לפחות. ראיתי אותה נעה בבית בהחלטיות. שתיהן
בג'ינס רחב וחולצת טי. בעוד אני עורכת את השולחן ומטפלת בכביסת
בגדיהן, הן פטפטו בינן ובין עצמן, עם חברים בטלפון, קבעו
תוכניות לסופשבוע. ראיתי את מנחם מלכסן אליהן מבטי התפעלות.  

כשהילה הייתה בגן, חזרה יום אחד הביתה בפנים אדומים ודמעות
בעיניה.
- גולן אמר שאת שמנה!
- תגידי לגולן שאמא שלו יותר שמנה
- אבל אמא שלו רזה!
- אז תגידי לו שאמא שלו רזה, אבל טיפשה ואמא שלך מלאה, אבל
חכמה!
בוודאי שחשתי דקירת עלבון, אך בחרתי להדחיק ולשכוח.

כשנעמה סיימה את הצבא, הלכה לשומרי משקל.
- בואי נלך יחד אמא, גם לך לא יזיק להוריד.
- תתחילי את. אחר כך נראה.
כמובן שלא הצטרפתי. לשמוע הרצאות ולהישקל לעיני אנשים? לא אני.
נעמה באמת ירדה אז במשקל, אך זה לא החזיק מעמד. אני מחייכת
לעצמי. ראיתי אותה מחובקת עם החבר שלה. שני דובים.

מנחם ואני מקיימים יחסי מין אולי פעמיים בשנה. כמו מתאבקי סומו
אנחנו מנסים להיצמד זה לזה, מרימים רגל אחת, אני זזה הצידה,
הוא מתרומם במאמץ ותוך דקות שנינו מתנשפים, מזיעים והכול
נגמר.
בנעורי קראתי בשקיקה בספרים תיאורי מין רומנטיים. באוניברסיטה
שמעתי קטעי שיחות וציפיתי לסחרור חושים, לתשוקה לוהטת. מנחם
היה להוט, אך מסורבל. התאכזבתי מהמגע המיני הראשון. מנחם גנח,
נאנק. הנחתי שהוא נהנה וחיכיתי לפעמים הבאות, אך גם בהן לא
נהניתי כמעט. דגדוג קטן, זה הכול. כשהילדות היו קטנות הייתי
עייפה תמיד ועם השנים גם מנחם הפסיק ליזום. אין לי מושג מה הוא
מרגיש. אנחנו חולקים דירה והפכנו לשתי כורסאות שעומדות שנים
באותה זווית, באותו חדר.  


לפעמים הייתי מגיעה הביתה בסיום הלימודים ורואה רהיטים
הפוכים,חפצים שבורים.
-אמא חולה - היה אבא לוחש לי
אני בחנתי את הבית. ידעתי מה קורה כשאמא "חולה". שמעתי את
הצרחות הכרתי את התסריט. זה תמיד נגמר בבכי, שנמשך שעות בחדר
השינה. בזתי לאבי, שסידר אחרי התפרצויות הזעם שלה, והגיש לה תה
למיטה.
- לאמא יש מיגרנה - הסביר
ואני, כבר בגיל צעיר, ידעתי לא להאמין לדבריו, ידעתי לא להזמין
חברות הביתה, ידעתי לא לספר לאיש על "מחלתה". אני לא אהיה כזו.
אני תמיד אשלוט בעצמי. אני לא אעשה בושות לילדים שלי. בלילות,
לפני השינה, דמיינתי את אמי מתה, שוכבת חיוורת בזרועות שלובות
בתוך ארון קבורה מוקף זרים, בדיוק כמו שראיתי בסרטים.


בתום שבועיים עליתי על המשקל בפעם הראשונה. שלושה קילו פחות.
אילפתי את עצמי שלא לצפות להרבה ושמחתי בצעד הקטן הזה. איש לא
חש בהבדל חוץ ממני. היה לי סוד קטן. חשבתי על הסוד, כשישבתי
בחדר המורים, כשערכתי קניות ועמדתי בתור בסופר. התרגלתי לתחושת
הרעב. התמכרתי אליה. הרחבתי את הבטן בשאיפה, כיווצתי בנשיפה
ודמיינתי את הריקנות השחורה שבתוכה. האזנתי לקולות העיכול.
לגוף היו חיים משלו ואני התעניינתי בהם יותר ממה שקרה מחוצה
לו. כל פעם כשחשתי בתולעת הרעב המכרסמת בבטני, ידעתי שמחסני
השומן מתרוקנים. אתה רעב? דיברתי אל הגוף שלי - תאכל, תאכל את
השומן.

-לא משעמם לך ללכת ? שאל מנחם
- תצטרף ותראה - חייכתי. ידעתי שהוא לא יעזוב את הטלוויזיה.
יצאתי תמיד בדיוק כשהתחילו החדשות.

עברתי למידה אחת פחות ועדיין שמרתי על הסוד. כל שבוע עליתי על
המשקל באמבטיה, כאשר אני מקפידה לנעול את הדלת. לאחר שבדקתי
בוודאות שירדתי שמונה קילוגרם, נסעתי לקניון, נכנסתי לחנות
"יפה בגדול" והתמסרתי למוכרת הצעירה והשמנמנה שקיבלה אותי
בחיוך.
-תמדדי גם בוורוד - זירזה אותי
- תנסי גם בגזרה הזו
ואני מדדתי ומדדתי. התפשטתי, לבשתי, רכסתי ומשכתי בחדווה
משכרת.
הבטתי במראה וסקרתי צדודית, חזית ומאחור. סביר - חשבתי - לא
נורא ויהיה גם יותר טוב.
הוצאתי כרטיס אשראי, חתמתי ולא בדקתי את הסכום.
בעיניים בורקות, לבושה בבגדי החדשים, בדקתי את השתקפותי שוב
ושוב בחלונות הראווה.
קיר זכוכית מסוגנן. "מיקי רונן - עיצוב שיער" -לחששו אותיות
כסופות. נכנסתי בהיסוס. עיצוב בצבעי אפור, מוסיקה חרישית
ברקע.
- קבעת להיום ? כחכחה בקול מעושן בחורה דקיקה בשחור.
רציתי לסגת. תמיד הסתפרתי אצל עליזה ליד הבית.
- בואי נבדוק אם מישהו פנוי.
עצמתי עיניים. חפיפה ועיסוי קרקפת, בלונד דבש וגווני נחושת.

כשיצאתי מן המספרה התרחשו שני פלאי עולם.
עברתי ליד בית הקפה ומבטי פגש במבטו של גבר שסקר אותי. הזדקפתי
והכנסתי את הבטן. לאחר דקותיים, ממש ביציאה, ראיתי את שולמית,
שלימדה בביה"ס עד לפני שנתיים. הנדתי לה בראשי, אך היא לא
החזירה לי מבט, ואז הלמה בי המחשבה - היא אינה מזהה אותי!

מנחם כבר היה בבית מול הטלוויזיה. התיישבתי על הכורסא, משלבת
רגל על רגל.
- מה? איך זה? מה עשית?- מנחם המסכן.
- מוצא חן בעיניך?
- כן,  זה שונה... אני צריך להתרגל...

החודשים חלפו, הקילוגרמים נשרו אט, אט, ואני לבשתי בגדים
צמודים וחשופים יותר. בחדר המורים קיבלתי מחמאות מלווות
בחיוכים חמוצים. חייכתי במתיקות חזרה. בכל מקום בו נשקפה
דמותי, בחנתי אותה מכל זווית וחייכתי אל עצמי. אל תסתכל בקנקן,
צחקתי לעצמי, מי המציא את הפתגם המטומטם הזה? אני התמקדתי רק
בקנקן.

לחתונה של בת דודתי התכוננתי בקפדנות. קניתי שמלה שחורה צמודה
ונעלי עקב גבוהות, ביקרתי במספרה, התאפרתי.
- לא הגזמת קצת אמא? העירה הילה שעמדה עם אחותה ואביה מוכנים
ליציאה.
לא עניתי. מישהו פה מקנא. מנחם הציץ בי באי אמון.
- אין לך צעיף או משהו.. לשים על הכתפיים...
כתפיים. בטח. המחשוף מפריע לו.

המחמאות זרמו.
- את מזכירה את אמא שלך כשהייתה צעירה.
לא עזבתי את רחבת הריקודים כל הערב. לא אכלתי, רק שתיתי יין.
הסתחררתי בזרועות גברים מוכרים ולא מוכרים. ראשי מוטה לאחור,
מערבולת של אורות צבעוניים ריצדה מול עיניי העצומות למחצה.
פיזזתי, ענטזתי והאדרנלין הכפיל את מהירות הדופק, עוצמת
המוסיקה והקצב. חשתי את המבטים, נשמתי את תשומת הלב ולא שבעתי.


מנחם והבנות נאלצו לגרור אותי בכוח למכונית.
- אני לא יודעת .. את צריכה שכולם יסתכלו עליך? מה ההצגה שעשית
הערב? - נאנקה נעמה.
- מה בדיוק מפריע לך, נעמה? שאלתי בחיוך רחב.

ראיתי את מנחם והבנות מחליפים מבטים.

מגיע לי מאהב, ומהר.