והבור ריק מים אין בו. אבל נחשים ועקרבים יש בו. (פרשת
וישב)
האישה ברכבת הייתה כל כך עייפה, שהציפורניים והשיניים שלה היו
מוכתמים בחוסר שינה וסנטרה קפץ על החזה שלה כמו חלוק אבן על
מים.  בכיסא לידה לא ישב בעלה. ישב שם איש אחר. הוא לא נראה
עייף, אבל הוא העמיד פני ישן. אני ישבתי מולה וראיתי שהוא בוחן
אותה מדי פעם. הרגל שלו התקרבה לאט לאט לרגל שלה. הרכבת הייתה
מלאה חיילים, הם עמדו וחסמו את המעברים. זה היה יום חמישי, והם
היו בדרכם לחופשת סוף השבוע. הרגל שלה ניסתה להתרחק מהרגל שלו
אבל הרגל שלו הדביקה אותה.
עוד כמה דקות חלפו, והיד שלו נפלה על הירך שלה, זאת שמודבקת
לשנייה על ידי הרגל שלו. ראיתי אותה מנסה להאמין שהוא באמת
ישן. היד שלה זזה על הרגל שלה כאילו בגלל טלטולי הרכבת, למרות
שהנסיעה הייתה חלקה. זה היה מקרה נדיר בו אנרגיה התגברה
כשהתגלגלה מחפץ לחפץ. האישה נצמדה עוד יותר לחלון, כבר ערה
לגמרי, אבל זה רק גרם ליד שלו ליפול בין הרגלים שלה.
האישה לקחה את היד שלו בעדינות והחזירה אותה לאיש. היא לא רצתה
לעורר מהומה ובעלה, כאמור, לא היה שם לתת לנבל את האגרוף שהגיע
לו. חשבתי לתת לו אחד בעצמי אבל לא רציתי להביך אותה. היה נדמה
לי שהסיפור נגמר, אבל אחר כך הוא חזר על עצמו מהתחלה. הפעם הוא
הצליח להצמיד גם את החלק העליון של הזרוע שלו לצד השמאלי של
שדה, ככה שהוא ממש נשען עליה. מבטה פגש במבטי אבל שנינו נבהלנו
והסתכלנו דרך החלון. נסענו צפונה, השמש שקעה מאחורי השדות.
החלון היה נקי. החלטתי להשעין עליו את הראש שלי ולעשות את עצמי
ישן. אולי הייתי צריך להציע לה להחליף איתה בכסאות, אבל אני לא
אוהב לשבת עם הפנים נגד כיוון הנסיעה. זה עושה לי בחילה.
עכשיו כשכאילו ישנתי הוא כבר ממש תפס את הירך שלה. האצבעות שלו
היו תחובות בין הרגליים שלה והאגודל שלו צייר לה עיגולים על
הג'ינס. היא הסתכלה מהחלון. הוא הוציא את היד וליטף לה את
הצוואר. הוא השחיל את זרועו מאחורי עורפה ומשך אותה אליו. ואז
לפתע היא הקיאה.
היא הקיאה עליו, על השולחן שבינינו, על הרצפה. היא הקיאה על
עצמה. היא הקיאה המון וברעש. החיילים דחפו אחד את השני, מנסים
להתרחק, נדחקים לכיוון הדלתות לקרונות הסמוכים, אבל לא היה לאן
לברוח. ריח חמוץ של קיא התפשט בקרון, ורק אני ידעתי שזה לא
באשמתה שהיא הקיאה, אבל עכשיו זה כבר היה מאוחר מדי לנסות
להסביר. האיש אמר לה: "איכסה, מגעילה".
היא התחילה לבכות. הרכבת עצרה בפתאומיות. לא היה אור. היה שם
חושך מוחלט.  לפתע קרה דבר מוזר, שלא קרה לי מעולם ברכבת וגם
לא במקום אחר, למיטב זכרוני. כשאורות החירום נדלקו, הרצונות של
כל הנוסעים התגשמו. אני לא מדבר על שאיפות גדולות או חלומות,
אני מתכוון לדברים קטנים ופשוטים, שאנשים חשקו בהם באותו רגע.
לפחות אני מקווה שכך היה, כי היו לא מעט חיילים צעירים ברכבת
ועצוב לי אם אלה היו שאיפותיהם הגדולות ביותר.
עבור רבים זו הייתה פשוט ארוחה. אפילו לא ארוחה מלאה, אלא מנת
אוכל. לא משהו מיוחד- אנשים ישבו או עמדו ואכלו המבורגר
בלחמנייה, פיצה, סנדוויץ'' עם גבינה וזיתים. אחת רזה מאוד ישבה
וטרפה עוגת שוקולד שלמה. היא לקחה חופנים של ספוג חום כהה כזה
ודחפה לפה.  כן, עבור רוב האנשים הרצון שסופק על ידי מי שזה לא
יהיה שהחליט פתאום להתערב בחיינו היה מזון או משקה. ריח הקיא,
כמובן, נעלם מהרכבת ללא אופוזיציה. הבעיה הייתה שחלק מהרצונות
האחרים של חלק מהאנשים התנגשו ברצונות של אחרים. חלונות נפתחו
ורוח קרה נכנסה לרכבת, סוודרים הופיעו יש מאין ואז פתאום
החלונות נסגרו. הבעיה החמורה ביותר הייתה, כרגיל, הבחורות.
חלקן הגדול מצאו את עצמן ערומות לגמרי. אני מניח שלאיש שישב
ליד האישה שמולי היה חלק גדול ברצון הזה. הבחורות מן הסתם לא
רצו להיות עירומות, אפילו בלי קשר לסוגיית החלונות הנפתחים
והנסגרים לסירוגין. רובן היו חיילות. הרצון שלהן להתלבש גבר
לפעמים על הרצון שלהם להפשיטן. אני חושב שלפעמים חיילת אחת
מצאה את עצמה עם מדים ודרגות של חיילת אחרת, סדר מופתי לא היה
שם. כזה בלאגן היה שאפילו הכוח המסתורי לא הצליח להשתלט.
אני בעצמי הייתי עסוק. החטפתי מכות רצח לאיש הזה. הייתי כל כך
חזק... אגרופים לשיניים, סטירות מצלצלות לאוזניים. חנקתי אותו
והוא נפל על רצפת הקרון. בעטתי בו בכל הכוח, בבטן. תפסתי לו
בשיער וצרחתי לו לתוך הפנים. אבל פעם אחרי פעם הוא הצליח לקום.
זה לא הרגיז אותי, נהניתי מההזדמנות להפיל אותו כל פעם מחדש.
איש אחד בקרון שלנו החליט שהוא רוצה להתקלח. הוא שר בקולי
קולות והסתבן ביסודיות. אישה ליוותה אותו בפסנתר. עכשיו כולם
כבר הבינו מה קורה ורצו דברים בכוונה, דברים גדולים. כסף,
תכשיטים, יהלומים. אני לא יודע איך הבחור הזה מתכנן לצאת
מהרכבת עם המכונית הזאת, האדומה עם הגג הנפתח. חבל שאנשים לא
יודעים להסתפק במועט. כלבים של ילדים נבחו על ילדות שרכבו על
אופניים, בקרון הסמוך הייתה הופעה של איזו להקה.
הקרון התחיל להתמלא מים מהולים בסבון וקיא חסר ריח של האישה.
המים הגיעו כבר עד הברכיים והאיש שהרבצתי לו היה רטוב כולו
מנפילות לתוכם. עצרתי לרגע והבטתי באישה העייפה. היא הסתכלה על
האיש הרטוב בריכוז, ובמה שנראה כמו התחלה זהירה מאוד של חיוך.
האיש הלך ונהיה יותר ויותר נמוך. הוא נמס במהירות אל תוך המים
כמו איש ממרגרינה  וצבעי מאכל שמישהו לוחץ אותו על מחבת חם.
האיש נכנס לפניקה. הוא ניסה לבעוט בעזרת מה שנשאר מהרגליים
שלו, שני גדמים שהלכו והתקצרו. הוא תפס ביד אחת שד חשוף של
חיילת, וביד השנייה ישבן של חיילת אחרת. הן צעקו בכאב והוא
החליק מהן ונעלם בתוך המים העכורים. ואז לפתע, כאילו מישהו
שחרר סתימה בכיור, המים נזלו לתוך חריצים ליד הקירות והקרון
התייבש בקולות גרגור. הרכבת עצרה בתחנה. כולם היו לבושים,
יושבים במקומותיהם או עומדים במעבר. האישה העייפה נרדמה סוף
סוף וישנה שינה עמוקה. היא לא אמרה מילה. חשבתי שהיא תודה לי
על המכות שנתתי לאיש הזה בשבילה אבל היא שתקה. נכון שהיא חיסלה
אותו סופית, אבל הרגשתי כאילו כן הייתה כאן עבודת צוות. הרכבת
המשיכה לנסוע, מתרוקנת לאט לאט מנוסעיה. הגענו לתחנה שלי וגם
אני ירדתי מהרכבת. אני מקווה שהאישה התעוררה בזמן ולא פספסה את
התחנה שלה.