"תראי כמה אגוזים, הם בכל המגרש, כמה חבל שהם פשוט זרוקים פה,
איזה בזבוז..."
הם הגיעו אתמול בערב, סופסוף עברו לבית משלהם, לא בדיוק משלהם,
בשכירות, אבל זה עדיף מאשר להתגורר אצל קרובי משפחה כפי שהיה
בחודשיים האחרונים.
זה היה בית קטן, לבן וכמעט חדש, עם מרפסת קטנה וחלקת אדמה
ענקית עם עצי אגוזים. זה היה הבית הראשון שלהם בישראל.
קסניה אהבה את הבית הקטן, אפילו את החדר הקטן שלה, רק המיטה
המתקפלת הייתה לא נוחה, אבל אמא הבטיחה שברגע שיהיה להם קצת
כסף הם יקנו לה מיטה חדשה, כמו שהייתה לבן דוד שלה, סטס, הייתה
לו מיטה שנפתחת ומלמטה יוצאת עוד מיטה, היא הייתה בצבע ירוק
אבל שלה תהיה בצבע כחול, זה הצבע שהיא הכי אהבה.
"קסוש'ה, תעזרי לאבא לאסוף את האגוזים, אני אלך להכין ארוחת
צהריים". לאמא שלה קראו נטליה אבל כאן בארץ קוראים לה נטלי,
היו לה עיניים חומות גדולות שנצצו כשהיא צחקה והיה לה את החיוך
הכי יפה בעולם ולאבא שלה קראו סרגיי אבל כאן בארץ קראו לו גיא
והוא היה בלונדיני עם עיניים כחולות וגומת חן באמצע הסנטר והוא
היה האבא הכי יפה בעולם.
"נו, מה את אומרת? את אוהבת את המקום? יהיה לך מאוד כיף, תוכלי
לשחק כאן ולרוץ עם החברים ולרכב על אופניים, כשאני הייתי קטן
גרנו גם בכפר קטן, זה היה באוקראינה, היה לנו גם בית קטן וכל
היום הייתי משחק בחוץ, אני וחברים שלי היינו ממציאים כל מיני
משחקים ובונים מבצרים בין העצים, אח...אלה היו החיים אז,
הלוואי וגם אני הייתי יכול לחזור להיות ילד, הייתי משחק איתך
מחבואים כל היום..." אמא תמיד אמרה שאבא אף פעם לא יתבגר, הוא
כמו ילד בגוף של גבר, כל ערב רואה איתה סרטים מצוירים כמו טום
וג'רי ומשחק איתה במריו.
קסניה הייתה כבר בת 7 אבל עוד כמה ימים היא מתחילה ללכת לגן
חובה, כולם  אמרו שככה עדיף, ככה היא תוכל ללמוד את השפה בשקט
ולהכיר חברים.
"טוב בואי ניכנס הביתה, תוכלי לשחק מחר, לא נרצה שתתחילי את
השנה עם חום בבית, נכון?" אבא שאל ומשך אותה ביד לכיוון הבית.
הימים עברו כל כך מהר בין העזרה לאמא בסידור הבית ובטיולים
בחוץ והנה הגיע יום ראשון , היום שממנו היא הכי פחדה, היום
הראשון בגן.
היא דאגה איך היא תדבר עם הילדים ועם הגננת ואם הילדים שם
נחמדים ואם הם יאהבו אותה.
"קסניה! את מוכנה? בואי אני אעשה לך קוקו" היא ראתה שאמא שלה
נרגשת, היא תמיד נהייתה קצרת רוח כשהייתה מתרגשת.
" בואי אני אלווה אותך לתחנה" אמרה בזמן שכפתרה את כל הכפתורים
עד הסוף במעיל הורוד, היא אחזה בידה ומחצה אותה. כאילו זה היה
היום הראשון שלה בגן.
" טוב, את תסתדרי פה לבד? עוד כמה דקות בטח יגיעו כל הילדים,
אל תדאגי יהיה בסדר, את תראי, יהיו לך הרבה חברים, כולם תמיד
רוצים להיות חברים של ילדים שהגיעו מחוץ לארץ, את תהי הכי
מיוחדת בגן" היא אמרה את זה כאילו כדי להרגיע את עצמה ואותה,
כדי להראות לה שהיא חזקה אבל קסניה הרגישה שאמא שלה מפחדת,
הקול שלה רעד.
" טוב חמודה אני חוזרת הביתה, שיהיה לך בהצלחה" היא נתנה לה
נשיקה על הלחי והתחילה להתרחק ואז, קסניה פחדה, היא רצתה שאמא
תבוא איתה ותחזיק אותה ביד, היא פחדה שהילדים לא יהיו נחמדים
ולא ירצו לשחק איתה, היא רצתה לקרוא לה שתחזור, כבר הרגישה את
הדמעה שזולגת, אבל אמא שלה כבר נעלמה מעבר לכביש.
היא נשארה לעמוד לבד מתחת למטריה, זה היה החורף הראשון שלה
בישראל.
היא לא כל כך אהבה את החורף, כל הזמן יש גשם אבל ברוסיה יש גם
שלג ואפשר להחליק על הקרח ועל מזחלת ולבנות איש שלג עם אף
מגזר.
חבל שאין פה שלג, היא הייתה יכולה להראות לכל הילדים איזה איש
שלג יפה היא יכולה לבנות.

"ילדים, תכירו זאת קסניה והיא הגיעה אלינו במטוס מרוסיה הרחוקה
ואני מבקשת שתעזרו לה ותהיו נחמדים אליה".
אף אחד לא שיחק איתה או דיבר איתה באותו יום והיא גם לא ידעה
מה להגיד ואיך להגיד, היו שם כל כך הרבה צעצועים והיא רק רצתה
שמישהו ישחק איתה.
"קסניה חמודה, מה קרה? למה את לא משחקת עם כולם? את לא מרגישה
טוב?" לאה, הגננת ניגשה אליה וניסתה לדובב אותה אבל קסניה לא
ידעה איך לענות לה.
" ארינה, בואי לכאן בבקשה" היא קראה לילדה קטנה עם שיער חום
קצר.
"קסניה, תכירי את ארינה, היא גם מדברת ברוסית, תוכלו לשחק
ביחד".
קסניה כל כך שמחה שתהיה לה חברה והיא אפילו תוכל לדבר איתה, הן
יוכלו לשחק עם הבובות, כמו שתי אמהות או להיות נסיכות שכלואות
בארמון ומחכות לנסיך שיבוא ויציל אותן.
אבל ארינה לא רצתה לדבר איתה ברוסית, כי הילדים האחרים יכולים
לשמוע והיא כבר לא רוסיה, היא ישראלית ומדברת רק עברית.
וככה עבר היום הראשון וגם השני ועדיין לא היו לה חברים.
אחרי הגן היא הייתה חוזרת הביתה ומשחקת עם החתולים בגינה, היא
הייתה מעמידה פנים שהם הילדים שלה והייתה מנענעת אותם ומשכיבה
אותם לישון ושרה להם, ומספרת להם סיפורים על רוסיה ועל החברים
שלה, על קטיה הג'ינג'ית שלאבא שלה אין רגל ועל אנטון המשקפופר
ועל איך שפעם היא ואנטון ראו את ההורים שלו מתנשקים במטבח.
אנטון הציע לה גם להתנשק אבל היא לא רצתה, היא חשבה שזה יהיה
מגעיל.
בגן היא הייתה הולכת לשיעורי עברית עם ארינה והמורה הייתה
מלמדת אותן מילים חדשות וכל יום היא הייתה חוזרת הביתה ומלמדת
את אמא ואבא מילים חדשות.
היא גם ניסתה לדבר עם ארינה אבל היא לא רצתה לשחק איתה. אבל
לאט לאט היא הכירה חברים חדשים ועכשיו כמעט כל הילדים בכיתה
היו חברים שלה.
אחרי שלושה חודשים קסניה ידעה כבר לדבר עברית טוב ובתחנת
האוטובוס יום אחד היא הכירה חברה חדשה שהייתה גדולה ממנה, קראו
לה מיה והיה לה שיער חום מתולתל ונמשים על האף והיא הייתה
מלמדת אותה לדבר בעברית ולהגיד ריש ישראלית כמו כולם.
בימי שישי היא הייתה הולכת עם ההורים לארוחת ערב אצל מיה
וההורים של מיה היו מלמדים את ההורים שלה עברית דרך משחק
לוטו.
למיה היו עוד 3 אחיות גדולות, מיכל, מורן ומירב  אבל היא גרה
בעיר אחרת כי היא למדה באוניברסיטה.
קסניה אהבה את מיה, היא הייתה משחקת איתה כמו אחות גדולה,
קסניה תמיד רצתה אחות גדולה, לא היו לה אחים בכלל.
למיה היה בית גדול עם גינה גדולה, וכלב גדול שקראו לו מקס, גם
לקסניה הייתה כלבה ברוסיה, קראו לה צ'רה והיא הייתה עושה כל מה
שקסניה ביקשה. כל יום היא הייתה הולכת עם סבא שלה לטייל עם
צ'רה, הם היו מטיילים שעה ארוכה, משחקים איתה ומברישים את
הפרווה שלה כדי שלא יהיו שערות בבית וגם כדי שהפרווה תהיה
יפה.
למיה היה גם לול עם תרנגולות וכל יום היא הייתה עוזרת לה לאסוף
את הביצים למרות שהיה שם ריח מאוד לא נעים.
הכי הרבה קסניה אהבה להיות בחדר של מיה, היו לה כל מיני משחקים
ובובות ועטים צבעוניים לצייר איתם והן היו יושבות כל היום
ומציירות.
לפעמים הן היו מתלבשות בבגדים של מיה ושרות בכל הבית שירים
בעברית, כשאף אחד לא היה בבית.
למיה היו בגדים יפים, כל מיני חצאיות קצרות ושמלות, לקסניה לא
היו הרבה בגדים, כשהם באו לארץ אבא אמר שלא צריך להביא שום דבר
ושיש בישראל הכול ובכלל אף אחד לא הולך שם עם שמלות וגרביונים,
היו לה שמלות מאוד יפות, עם סרטים וציורים כמו לאמא.
יום אחד כשהיא תהיה גדולה היא גם תגור בבית גדול עם הרבה
כלבים, ותהיה לה גם גינה גדולה עם הרבה פרחים וכל יום היא תלך
לקנות בגדים ותקנה להורים שלה בית גדול ולאמא היא תקנה הרבה
תכשיטים ונעלי עקב ולאבא היא תקנה מכונית גדולה, במקום המכונית
שיש להם עכשיו.
כל פעם שהם נוסעים היא עושה רעשים מוזרים וכולם ברחוב מסתכלים
עליהם.
אולי אז גם סבתא וסבא יבואו עם צ'רה וכולם יגורו ביחד, כמו
פעם, ויאכלו ארוחת צהרים ביחד כמו בבית של מיה.

לאט לאט עבר החורף והגיע הקיץ, היה מאוד מאוד חם.
קסניה התחילה ללכת לבריכה עם חברות ולאכול קרח צבעוני שקראו לו
קרטיב, אבל הוא היה טעים.
יום אחד בגן היא שמעה ילדות צוחקות עליה.
"ראיתן את השמלה הישנה שלה? כל יום היא באה איתה לגן, להורים
שלה אין אפילו כסף לקנות לה שמלה חדשה".
"השמלה שלי לא ישנה!" היא צעקה עליהן.
"היא ישנה ומסריחה כמוך! את רוסיה מסריחה ומגעילה ואף אחד לא
משחק עם ילדים מסריחים ומגעילים!" הן צעקו עליה בחזרה והצביעו
עליה.
"לא נכון! אני לא! אני מתקלחת כל יום! אני לא מסריחה!" היא
צעקה והתחילה לבכות והילדות רצו החוצה.
"אני לא מסריחה" היא המשיכה לדבר לעצמה עד שבאה חברה שלה
והתחילה להרגיע אותה "קסניה אל תבכי, מה קרה? למה את בוכה? אל
תבכי, בואי נלך לשחק במסעדה, אני אהיה הטבחית, את תהי המלצרית
ואיתי יהיה איש שבא לאכול, בואי לשחק איתנו" עדי ואיתי הצליחו
להרגיע אותה והלכו לשחק אבל קסניה לא הצליחה לשכוח את מה שאמרו
הבנות.
בערב כשההורים שלה חזרו לבית היא ישבה לבד בחדר ושיחקה עם
הבובה שלה, הם שאלו אותה איך היה בגן כמו בכל יום, אבל היא רק
אמרה שהכול היה בסדר, אבל אמא שלה ראתה שמשהו לא בסדר וניסתה
לשכנע אותה לדבר.
בסוף היא סיפרה לאמא שצחקו עליה בכיתה וקראו לה רוסיה מסריחה.
"אל תשימי לב למה שהם אומרים, הם פשוט מקנאים בך, כי יש לך
הרבה חברים ואת ילדה יפה, כשהם אומרים לך משהו לא יפה פשוט
תסתובבי ואל תתייחסי, תראי להם שאת חזקה וחכמה יותר מהם".
והיא ניסתה לעשות את זה אבל הילדים לא עזבו אותה וכל יום היו
מציקים לה.
כל הזמן היו עושים לה פרצופים כשהגננת לא הסתכלה ואפילו המציאו
עליה שיר:
"קסניה קסניה, הגיעה במטוס מרוסיה הרחוקה.
 קסניה קסניה, בשמלה ישנה ומסריחה ואפילו
 פרעושים יש לה,
 עניה ומגעילה כל היום משחקת בבובות כמו ילדה קטנה
 כי אף אחד לא אוהב אותה!"
כל יום היא הייתה חוזרת הביתה ובוכה.
יום אחד ההורים שלה התכוננו ללכת ליום הולדת של חברים והיא
ישבה והתבוננה באמא שלה מתאפרת, אמא שלה הייתה הכי יפה בעולם,
היא שמה פודרה על האף ועיפרון בעיניים והתכוננה להתלבש.
" אמא, אל תשימי את החצאית הזאת" היא אמרה.
"למה לא? את לא אוהבת אותה?" אמא שלה שאלה בפליאה.
" את הרי תמיד אהבת אותה, תמיד ביקשת ממני למדוד אותה".
"אבל לבשת אותה כבר בפעם שעברה! תלבשי משהו אחר!" קסניה צעקה.
"קסוש'ה, תפסיקי לצעוק, מה קרה לך? אני לא יכולה ללבוש משהו
אחר, אין לי כסף לקנות עוד חצאית, בכסף שהיה קנינו לך נעליים
חדשות כמו שביקשת".
"אבל אמא..."היא כמעט בכתה.
"קסניה סרגייבנה תפסיקי תכף ומיד! כל פעם שאני ואבא יוצאים את
מתחילה לעשות סצנות! את כבר ילדה גדולה, תתני לנו לפחות פעם
אחת לצאת לבד מהבית!".
קסניה התחילה לבכות ודמעות תנין זלגו עתה על לחייה.
"טוב, די די, תירגעי, יהיו לך עיניים נפוחות מחר בגן ואת לא
רוצה שזה יקרה נכון?" אמא שלה הושיבה אותה על ברכיה ונענעה
אותה בידיה, זה תמיד היה מרגיע אותה.
"את רוצה לספר לי למה את בוכה? זה לא מתאים לך" ובשקט בשקט
קסניה לחשה " אמא, אם כל יום תבואי עם אותה חצאית אף אחד לא
ירצה להיות חבר שלך".
פתאום אמא שלה הפסיקה לזוז וישבה בשקט, קסניה הרימה את עיניה
הגדולות והביטה באמא שלה. עיניה נצצו ודמעה קטנה הופיעה בזוית
עינה.