[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








רוחות משתוללות בחוץ וטיפות קטנות של גשם מתחילות להופיע על
החלון.
כבר ארבע לפנות בוקר, היא לא מצליחה להירדם ומתיישבת במיטה,
מנסה להרגיל את עיניה לחשיכה.
הוא ישן, התפרש על כל המיטה, התרגל לישון לבד. כמוה.
זה הלילה הראשון שלהם ביחד.
גם אתמול היא לא הצליחה לישון, לחץ או התרגשות, או אולי פחד?
זה עדיין לא ברור לה.
כמה שהיא רוצה לישון, בקושי מצליחה להשאיר את עיניה פקוחות.
היא מתכסה שוב בשמיכה, עוצמת את עיניה ומנסה לספור עד מאה, דוד
שלה אמר פעם שזה עוזר, כי זה מרגיע את הגוף וכל המחשבות
נעלמות.
אבל, איך היא יכולה להירגע כשהוא שוכב לידה. נדמה שכל מה שהוא
עושה או לא עושה מצליח להלחיץ אותה.
כל השנה היא חיכתה ליום הזה, ליום שבו הוא יסתכל עליה ולא
דרכה.
ועכשיו זה רק עושה לה רע.
ידו משוטטת כדי לחבק אותה ולקרב אותה אליו והקיבה שלה שוב
מתהפכת. מה זה אומר? האם הוא חולם עליי כמו שאני עליו?
בחלום היא מוצאת את עצמה בשדה, הכול מלא בפרחים סגולים ויש רוח
קלה, היא לובשת שמלה, אוורירית כמו שאומרים,
ולרגע חשה את עצמה כמו מרלין מונרו ביום קיצי, היא מנסה להשתלט
על שמלתה וכשהיא מרימה את מבטה היא רואה אותו,
עומד באמצע השדה, בגופיית סבא לבנה וג'ינס שחוק, הוא מחייך
אליה ופורש את זרועותיו אליה, קורא לה.
היא מתחילה לרוץ, ונדמה שהיא רצה פרק זמן שנראה לה כנצח.
היא מנסה להתקרב אבל הוא מתרחק ממנה ונעלם מטווח ראייתה.
היא מרגישה אותו, הוא מנסה להיצמד אליה והיא מרגישה את הזיפים
שלו מעקצצים על לחיה ואת שרידי הבושם שלו מחלחלים לתאי גופה.
מתחת לשמיכה כפות רגליו הקרות נוגעות קלות ברגליה ולרגע היא
מרגישה צמרמורת בגבה.
"את בסדר?" הוא שואל מתוך שינה.
היא שותקת ומנגבת במהירות דמעה קטנה מעינה לפני שיתפרצו השאר.

קולות של ילדים רבים מעירים  אותה משנתה.
היא מנסה לפקוח את עיניה, הפעם מתקשה להסתגל לקרני השמש אשר
מציפות את החדר.
נדמה לה שרק לפני רגע קט היא הצליחה להירדם והנה כבר צריך
לקום.
היא שומעת אותו מדבר בטלפון, כנראה עם אמא שלו, היא נסעה לסוף
שבוע לקרובי משפחה בצפון.
הוא מצחצח שיניים ושוטף פנים, היא שומעת את צעדיו מתקרבים לחדר
ומנסה להתכרבל מתחת לשמיכה, לגנוב עוד כמה רגעים במיטה...
הוא מלטף אותה בגב ומנשק אותה בעדינות על הלחי, לוחש לה באוזן
שצריך להתעורר, כולם כבר מחכים להם.
פתאום היא נזכרת שהוא קבע עם אחותו ובעלה לנסוע היום ליער בן
שמן.
הוא מאיץ בה לקום ואומר שאחותו התקשרה כבר חמש פעמים
הבוקר,והשעה הייתה רק עשר.
"קדימה, קומי, לשטוף פנים, לצחצח שיניים, להתלבש וזזנו", הוא
מושך בידה.
"אולי לא נלך? אני לא מכירה שם אף אחד, אני לא אדע מה לעשות עם
עצמי כל היום, לא אמרת שנלך לפארק היום?" היא שואלת,
מנסה לחייך את החיוך הכי יפה ומתחנף שהיא יודעת.
"את מכירה אותי, ואת השאר תכירי, אל תדאגי הם לא נושכים, דרך
אגב יבואו עוד זוג חברים שלהם וכמובן בת דודה שלי הדר" הוא
מחייך ומתחיל להתלבש.
"אז קדימה, על הרגליים חמודה".
בחוסר רצון היא מתלבשת ומתארגנת ולא עוברים יותר מחמש דקות
וכבר הוא מושך אותה ביד במעלה הרחוב.
כשהם מגיעים לביתה של אחותו כל המשפחה כבר מחכה ליד האוטו.
"סופסוף הגעתם! " אחותו קוראת לקראתם.
"מצטערים על האיחור, תכירי זאת נעמה אחותי וזה יאיר בעלה
והגמדה הקטנה זאת הדר כמובן" הוא מחייך ומושיט את ידיו
לקטנטונת הג'ינג'ית ומושיב אותה על כתפיו.
"כולם, תכירו זאת אריאל".
"שלום, נעים מאוד" היא אומרת כמעט בלחש, מנסה להסתיר את
ההתרגשות בקולה.
"נעים מאוד גם לנו", נעמה מחייכת.
'הם נראים נחמדים' היא חושבת לעצמה, 'אולי יהיה בסדר בסופו של
דבר'.
כשהם מגיעים ליער בן שמן היא מופתעת מכמות הרקפות שיש שם. זה
כל כך יפה.
לרגע נדמה לה שהיא נכנסה לאיזו אגדה על יער מכושף ותכף יופיעו
פיות עם כנפיים נוצצות.
"טוב חבר'ה, קדימה לעבודה, לאסוף זרדים למדורה, אם אתם רוצים
לאכול היום" אמר יאיר, הם קנו כמה דגים לארוחת צהריים, זה אף
פעם לא היה האוכל האהוב עליה
אבל היא הייתה כל כך רעבה שעוד רגע היא תתחיל לחפש פטריות
בסביבה.
גם היא התחילה לאסוף זרדים ולפתע הדר הופיעה לידה.
"את רוצה ללכת לטייל?" היא שאלה את הדר והקטנה שילבה את ידה
בידה של אריאל.
"או, הדר אני רואה שמצאת חברה חדשה" נעמה חייכה לאריאל וקרצה
לה.
"לאן את רוצה שנלך? אולי לחפש פטריות?" היא שאלה את הדר.
"כן! ואז נוכל לצלות אותן על האש עם הדג!" הדר התלהבה והגבירה
את הקצב.
הן שוטטו ביער, הדר סיפרה לה על החברים בגן ועל הצעצועים שיש
לה בבית והזמינה אותה לבוא לשחק איתה.
אריאל חייכה ואמרה תודה ושמה לב למבטו הבוחן של עומר.
'נקודה לזכותי, עכשיו שהוא רואה שגם הדר אוהבת אותי' היא ציינה
לעצמה.
"בנות! בואו, הכול כבר מוכן, נשב לאכול" קולה של נעמה קטע את
מחשבתה.
"היי תיזהרי, אחרת תיפלי ותקבל מכה" היא צעקה להדר שכבר שעטה
במורד הגבעה כשרויה תחת היפנוזה.

"רוצה מלפפון? אבוקדו?" הוא שואל ומושיט את ידיו לקראתה.
"תודה" היא עונה.
'כל כך נעים פה' היא מרימה את ראשה ומסתכלת על צמרות העצים.
היא מתפלאת על קרני השמש החזקות שמצליחות לחדור מבעד לעצים,
'כל כך נעים להיות פה איתו' היא מטיילת עם אצבעותיה במורד גבו,
כולם צוחקים מאיזושהי בדיחה והיא חושבת שהייתה רוצה להישאר ככה
לעד, שהיום הזה לא ייגמר לעולם.
אחרי הארוחה הם מדליקים את הרדיו באחד הרכבים ומוזיקת ג'ז
ממלאת את היער.
"עלמתי היפה, הנרקוד?" הוא מחייך את אחד מחיוכיו השרמנטיים
ומושיט את ידו.
"או, תודה אני אשמח מאוד" היא מסמיקה קלות ומתמסרת.
נדמה לה שהם מרחפים, אצבעותיו משוטטות במורד גבה, היכן שהוא
היא שומעת את צחוקה של הדר שמתמזג עם המוזיקה ורשרוש העלים
מתחת לרגליהם.
פתאום המוזיקה מפסיקה, הוא מסובב אותה אליו, מטה את גבה כמו
בסרטים ונשימתה נעצרת, מחכה לנשיקה.
"עכשיו אני!" היא שומעת את הדר צועקת ואחיזתו משתחררת והיא שוב
עומדת לבד.
"הדר, זה לא יפה  להפריע ככה, את צריכה לחכות בסבלנות" נעמה
צועקת.
"לא נורא, לאריאל לא איכפת, זה בסדר" היא שומעת אותו עונה.
ואז המוזיקה מתחדשת והיא מביטה בהם מהצד.
הוא הרים את הדר על הידיים והיא שילבה את ידה בידו כמו גדולה.
הם מתחילים להסתובב ולצחוק, היא נראת כל כך מאושרת, ואריאל
מבינה כמה מעט דרוש כדי לשמח ילדה קטנה.
היא מסתכלת עליו, כל כך מאושר, מהופנט מילדה בת שלוש עם עיניים
כחולות ושיער ג'ינג'י.
כמה הייתה רוצה...
כמה הייתה רוצה שגם עליה יסתכל ככה.
כמה הייתה רוצה להרגיש את דפיקות ליבו כשחיבק אותה ושעיניו
ינצצו גם כשקר, משעמם או עצוב, רק בגללה.
"היי, מה קרה לך? לאן נעלמת?" היא שומעת אותו מדבר וחוזרת
לעצמה, מנסה להרגיע את עצמה ולהגיד שהכול בסדר והיא פשוט
מדמיינת.
"סתם, כלום, הכול בסדר" היא מנסה לחייך אליו ולהחניק את
הדמעות.
"אז בואי, כבר מאוחר, צריך לזוז הביתה".

"את רוצה לאכול משהו? אכלנו מזמן ואת בטח רעבה" הוא שואל כשהם
מגיעים הביתה.
"לא, אני לא רעבה" היא עונה.
"בטוחה?" הוא שואל.
"בטוחה" היא מחייכת אליו.
השעה כבר חמש אחר הצהריים, עוד מעט היא תצטרך לחזור הביתה.
"אז בואי נלך לישון" הוא אומר ומפהק.
"מה לישון? עוד מעט ערב! מה תעשה בלילה?" היא שואלת בתדהמה.
"אשן שוב" הוא מחייך חיוך שדוני.
החיוכים שלו תמיד הצחיקו אותה, אפילו כשדיברו בטלפון יכלה
להרגיש מתי הוא מחייך ואיזה חיוך זה היה ותמיד הייתה מתפרצת
בצחוק.
הם הלכו למיטה והיא שוב ניסתה להירדם, אחריי שני ימים ולילה
ללא שינה היא הייתה הרוגה.
'אבל איך אפשר לישון בשעה כזאת? לא נשאר לנו עוד הרבה זמן
ביחד, ברכבת הראשונה אני צריכה לחזור הביתה".
היא הסתובבה אליו אבל הוא כבר שקע עמוק בשינה.
בימים אלו הוא היה מסוגל להירדם בכל מקום ובכל מצב ומחר הוא
חוזר לצבא וגם היא.
ככה הם הכירו, היא הייתה המדריכה שלו בקורס, היא עדיין זוכרת
איך הרגישה כשנכנס לכיתה, הלב שלה כמעט קפץ מהחזה,
הוא היה כל כך יפה, כל כך שקט, כל הזמן ישב בשקט ולא אמר מילה,
כמה היא רצתה לדעת מה קורה מאחוריי העיניים הירוקות שלו.
היא זכרה איך שמחה כשהוא התחיל לדבר איתה ולהתלוצץ, כל לילה
לפני שהלכה לישון ניסתה לפרש כל חיוך וכל מילה שלו.

היא שכבה והסתכלה עליו, מנסה להטמיע בזיכרון כל קו בפניו, כל
נמש על אפו.
הוא זז מתוך שנתו, כאילו הוא רץ בחלום, מנסה לברוח ממשהו או
מישהו.
איך הייתה רוצה להניח את ידה על גבו ולהרגיע אותו, ליידע אותו
שהיא פה ותגן עליו, שיישן בשקט.
אבל היא פחדה להעיר אותו, גם הפעם כמו  תמיד פחדה לעשות את
הצעד הלא נכון ולהעיר אותו.
ככה יכלה לגנוב עוד כמה רגעים.
רגעי חלום היא קראה להם, כי לפעמים ככה הכול היה נראה לה, כמו
חלום ועוד רגע היא תתעורר ותמצא את עצמה לבד.
אבל הזמן היה יותר מהיר ממנה וכבר היה צריך להתארגן.
הוא ליווה אותה לתחנה, הם הלכו בשקט, הוא ניסה להתבדח והיא
ניסתה לחייך, כמה הייתה רוצה שיאחז בידה.
הוא נשק לה לפני שעלתה לאוטובוס והיא הסתכלה עליו בעוד
האוטובוס התרחק מהתחנה וממנו וכבר הגעגוע התחיל לכרסם בה.
נדמה שתמיד התגעגעה אליו, גם כשהיו ביחד.

בלילה כששכבה במיטה כל התמונות התרוצצו לה בראש והציפו כמו
שהרגישה תמיד כשהייתה חוזרת הביתה מהים, אחרי שעות אפשר היה
עדיין להרגיש את הגלים.
הוא אמר שבחופשה הבאה הוא יגיע אליה הביתה, ויכיר את המשפחה
שלה.
'רק שלא יתנפלו עליו, סבתא בטח תנסה לפטם אותו, רק שלא יבריחו
לי אותו'.
איך שהוא היא הצליחה להירדם אבל כל הלילה סבלה מסיוטים.
בבוקר למחרת כשהייתה בדרך לבסיס, ניסתה להתקשר אליו.
ואחר כך שלחה לו הודעות, כבר התחילה לדאוג, תמיד שומעים על
תאונות באימונים, אפילו לא צריך ללכת למלחמה כדי שיקרה לך
משהו.
במשך שלושה ימים ניסתה ליצור איתו קשר, דמיינה את הגרוע מכל.
ואז הטלפון שלה צלצל, היא קיבלה הודעה.
"היי, אם עדיין לא הבנת אז אני מצטער, זה לא קשור אלייך, זה
בגללי, אני אצור איתך קשר כשאוכל"
עכשיו היא כבר לא הצליחה להחניק את הדמעות







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אדושם בסדר
כשמתעלמים
מהעובדה שכל מה
שהוא עושה כל
היום זה רק
לצפות עליכם
מלמעלה ולפעמים
להוריד גשם פה
ושם

לוציפר שופך את
השעועית ולא
נשאר חייב


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/9/09 17:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פאולינה ז'וקוב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה