צבצבני הצב זחל לבקר את סבא שלו, צב-סב.

הרבה זמן היה לו עניין מסוים שדן בו עם עצמו, ואין כמו הסבא
כדי להניח את הדעת, לאשר את שביקשה סקרנותו. רצה הנכד לשאול את
סבו בדבר הלמאי לו מראהו, מין גוף קצר ורחב שלא יכול לכופף את
הגב הכואב, לזה שיש לו קופסא עבה ועגולה, ולפי מה שראה אצל
אחיו, בנוסף לכל הצרות, גם צורתה משונה, מקומרת.

ובגללה.
רק בגלל הקופסא הזאתי היא, הוא מדשדש במתינות כאילו זמנו הוא
רגע אחד מתמשך, שיש לו כל הזמן שבעולם. ולא נכון הוא לגביו,
עוד צעיר שבצעירים הוא. יש לעשות ולהספיק הרבה, הן לכל חי הזמן
הוא סמן.
לכן, צבצבני התבייש על מגושמותו, בל להזכיר שדאג לבריאותו כי
נשימתו לאיטה לבליעת האוויר.

הדרך אליו ארוכה היא, מן השחר ועד נטיית השמש מרום גובהה יש
לעקוף מכשולים רבים שהציב הטבע וגם אדם. אבל קיים משפט של
צבים, ארוך כמו הדרך אל הסבא, שמלותיה:
"מי שמתחיל בצעידה אל מטרה אפשרית - צריך להתמיד בה עד אליה,
כי..."
ולא הצליח צבצבני להיזכר בסוף הדיבור.
וצבצבני פגש את סבו, שעה שהאחרון הסב על הארץ, סמוך ל"ביתו"
שבקצה האחוזה. הוא מצא לנכון להמתין עד שסבו יסיים את עיסוקו,
בעצם החליט שהגיוני יותר להצטרף למעש, הן לא אכל מעם צאתו
לביקור. ויחד הם התבשלו על המזון סביב: כרוב וחסה, והרבה מאוד
עלים וביניהם ניצנים וגבעולים מעוטרים בפרחים. הממ, הממ.

לאחר שכרעו תחתם במיקומם הנוכחי, גיהקו ברווחה ולא יידע מישהו
מי ניצח בתחרות הלא רשמית, רק של הסב יותר חזק, וכמה נפלא שגם
ידע את סופו של הכלל הצבי, והמשיך את המשפט מהיכן שנשתכחה
הסיומת אצל הנכד:
"כי כל פסע ופסע כמוהו כמטרה עצמה"


וגישש צבצבני אצל צב-סב אם מתחשק לו לשוחח, שיחה של ממש, ושיתף
אותו בסוגייה המסוימת. צב-סב הסכים לגלות לו מה לא ידע, ובתנאי
שיהיה קשוב מבלי כל אומר, אחרת יפנה לעיסוקו המושלם, לארוחה
ארוכה.
ופתח במשפטיו הזקן, לא לפני שהכריז כי יש צו איסור פרסום למי
שאינו ממין שלנו, הלא זה סוד משפחתי מדור לדור, המסווג בחומרה
כ-'הכי שמור':

"אז  נא  להכיר:  הצב  בכבודו ובעצמו.

"היום לצב יש אופי נינוח, גם כובד המקנה לו שם מכובד. מכובד?,
זה תלוי     בזווית ההתייחסות אליו. פעם, לא בתקופתי,
הרבה-הרבה מאוד לפני שנולדתי, נו, כשבני-אדם האלה שהופכים אותי
על הגב ובורחים, ואפילו לא בוהים מה קורה איתי!, טוב, כשההם לא
היו על האדמה, אז ורק אז הסיפור שלי מתחיל. לא, לא הסיפור שלי,
הסיפור שבפי, הסיפור שלו, שלנו, של הצב, הצב ההוא. ווי, כבר
התעייפתי רק מההקדמה...



"פעם הצבים חיו לא ביבשה, כי מה יש פה בכלל?, כלום. הצבים חיו
רק בביצות, בביצות!. ושמם המלא, שם המשפחה, היה, רגע, אני מנסה
להיזכר, זה מין שם ארוך כזה, קשור לביצה... יש!, שמם היה: 'צבי
ביצתי', שם רגיל של משפחה, לא?. ובפי אחרים שאינם כלל צבונים
כונו צבי הביצה בשם מאוד מלכותי: "צפי המים", מפני שצב כשהוא
שוחה אז זה באמת מהר, מה זה מהר, הכי מהר, ואל תשכח שהוא יודע
גם לצלול. לא כמוני, לא, גם לא בילדותי. ואיך זה?, אסביר לך כי
אני רואה שאתה מחפש פשר. לאותם צבי ביצה, היה שריון מה זה טוב
כזה, כולו רך נח לו ככה מונח על הגב השטוח... אבל, הכי חשוב
אצלם היה שניחנו ברגליים קדמיות דמוי כמו סנפירי דגים ממש אם
נתקלת בחיות הללו, והסנפירים שימשו את הצב כמשוטי חתירה.
והרגליים האלו היו שטוחות ורחבות, אה, רחבות ושטוחות, לא משנה.
העיקר, שהיו קרומים בין האצבעות בשביל לשחות.

צב-סב בלע אוויר, המון דיבר אין להפסיקו, ומלמל: "אח, יהיו אלה
הימים לזכור", ושתק. קצת נמנם, עד שהנכד כחכך, והתעורר כאילו
לא שתק לפני רגעים:
"ברם, את הכל קלקל הצב הזה. כולו גאוותן והוא כולו קטנטן, אבל
מה, זריזן. והצב המסוים הזה, הבעייתי, נו, איך קראו לו?, אה,
אה, שמו היה: "רץ המים", כי הוא ידע לרוץ וידע לעשות זאת על
המים, ראית אותו ראית צב הולך על המים. אגדה היה ובצידה בגידה.
זה בדיוק מה שאני טוען, לכל הרוחות!. כן, הוא בגד בעמו, ועל זה
אני, אתה, יוצאי בטנך - סובלים. וכמו שאתה יודע, אני
מדורי-דורות, רק תביט על מספר הטבעות שאני סוחב לעייפה בכל
קובייה בגבי הקשוח.

צבצבני נשם עמוקות והרביץ לאוויר ספק שאלה ספק בקשה:
"ואתה לספר עליו יודע?, זוכר מה שקרה אתו?"
"מה שקרה אתו?, אם לא היה קורה בגללו מה שקרה, הרי לא היית
מציק לי ולזיכרוני ולשנתי. מה קרה, קרה גם לך, מלידה. ועדיף
שלא תדע, כי הידיעה מה עשה תוביל לכעס עליו, וכעס יוביל לשנאה
אליו, ושנאה תוביל לרצון להעניש, אך את מי?, עד כמה שאני יודע
הוא כבר מזמן-מזמן לא איתנו..."

"הוא בטח עשה דבר נורא ואיום"
"אממ, אולי כדאי לספר לך מעובדות החיים. שתלמד ותחכים. שמא
תטעה גם אתה, ושמע, הוא יצר לנו צרה אחת, שבעתי מצרות צרורות
שאתה תואשם בהן, נכדי היקר. לא על כתפייך העדינות. בעצם, לא,
לא אספר לך. שנאמר: 'אי-ידיעה מונעת סכנה', למבוגרים
התכוונתי"
"אבל אני צעיר... ממך!, הצב הזה הוא, לדעתי, רב-צב"
"הצב הזה הוא 'רב-צב', לכולנו!, ו... זו סיבה מצוינת, החוב
הזה, שתכיר מיהו. ואני מצטער שבכלל ניגשנו לשיחה הזאת. טוב,
הבטחת לשתוק כשאני אלהג לך את תולדותיו, נכון?"
"נכון. הנה אני באוזן היכון"

"אז  נא  להכיר:  הצב  הראשון  בכבודו ובעצמו.
נו, איך אני בכותרות, נכד חמד?", חייכך הצב-סב, והמשיך:


"אם כך, נמשיך. אני הממשיך. רגע, איפה הייתי?, בררר, אה,
בגב-גב הזה. אז המה-שמו-אתה-יודע היו מכירים אותו כמי שאין,
אבל אין, אין לבקש ממנו טובה כלשהי אם אין בכוונה להשיב תמורה
כל שכמה היא. ואם, אם מישהו סרב לשלם לו מחיר על הטובה, הצב
הצבוע הזה היה מסלקו בנגיחות!, בנגיחות באמצעות השריון, אני
אומר לך, שריון שהכל חדות, שיניים למשטח.
"אני רואה שאתה רוצה להגיד משהו, הן עינייך שואלות ללא אומר,
אך הבטחה זו הבטחה... הבטחה נאמרת כדי לקיים. אז שתוק!
צבצבני הבין שעליו לנהוג בסבו דרך ארץ, והשתתק.

"כן, אתה תוהה מה דרש, כי טובה ממנו זה הפשט שבדבר, קשור לביצה
ולכשרונו בה. אבל לדרוש, הו-הו, מה לא תבע בעבור הנעת איבר
מגופו.

"אך ורק מזון, ובכמות גדולה, וכן, יותר גדולה ממה שעיכלתי
כשהגעת להטריד אותי, והיה הרבה מאוד לפני שצצת לידי. אבל הוא,
הוא לא הסתפק בשפע שבביצה, בכל אותם צמחי מים, באצות, לא, הוא
לא היסס לטעום את המכוערות הללו, המדוזות מן הים. מה אגיד מה
אתאר לך, מי שאוכל כמות  ג ד ו ל ה  כזו, לא כמותי, תוציא
אותי, בבקשה, מההגדרה. אבל הוא, קרא לו: 'אוכל-כל הכל', זה מה
שהיה ואיזה פה התמודד עם הכמות, רק פה כמו שלו, שלנו, פה שדומה
למקור של עוף.
"ואם לא נשא חן בעיניו מי שביקש הסעה, כי זה השירות שפרסם,
דיברה קיבתו בשמו בחוסר נימוס: 'היש אתך משהו מן המזונות?', כי
חפצונה שלה הקיבה לארח גם דגיגים וסרטנים וראשנים ו... ווי, רק
מלחשוב עליהם יש לי תיאבון להתכרבל בעלים. הי, תירגע, התכוונתי
לתיאבון בריא.


"אבל הוא הגזים, כל דרישה שלו סיים במשפט: 'אין מצב שאין לך'.
"ומה אם מישהו לא שילם מה שהוסכם מראש, כלומר, לאחר ההסעה. כמו
בתגובה האחרת שמסרתי לך: הוא חבט בחבר כפוי הטובה בגפיו
הקדמיות, ואם היה באותו זמן גם רעב, אז כיבד את הנצלן בדקירות
בטפריו החדים, שלייעודם זה שייף אותם בסלעים. ערמומי, מה?
"פחדו ממנו, פחדו החיות. אני חושב שהפחד פחד ממנו. לך
תבדוק...
"ישנה שמועה עיקשת מסתובבת בין החיות. ושמעה השמועה, שמאחורי
גבו חיקו אותו בקולו, משהו כמו: 'אין מצב, זה מה המ-צב". לא
מצחיק אותך?, הי, באיזו כיתה אתה, שעוד לא למדת שיעורים
בשנינויות?. אז הקשב איך הוא אכל. אם כבר נגענו בנושא הזה,
תמיד כשאני מתאר את הפעולה הזו אני מריר לא רק מפי גם מאפי.
רואה?, מגעיל אותך? זה מה יש. והוא, הוא היה נוגס ומחזיק במאכל
לעורר את בלוטות הריח, ובמקביל נעץ טופרי רגליו הקדמיות, ומתח
את רגליו בכוח כדי שייקרעו נתחים גסים, ותכף בלע כל נתח בין
לסתותיו החדות. מה, גם אתה עושה כך?, גם אני?, אז, אז, אז לא
נצליח לשכוח אותו ואת מעשיו, משמע. ואני מדבר אלייך לסתות אל
לסתות. לא הבנת?, חה, לא כל דבר צריך להבין כדי לזכור. ראה
אותי ודברים סתומים בפי.

ולרגלי הסבא, הפלא ופלא, התפספס לו מלפפון, כפורח מן האדמה כדי
להתכרסם בפיו של הצב העתיק השכוב ממול.
צבצבני תמה כיצד קודם לא שם עינו לא שם אפו אליו, שאחד ממנו יש
או לא היה, אחד ולא יותר בפה אחר.

כבדרך-אגב אמר:
"אני לא מקבל כמעט דבר מדבר, אוכל. אוכל!".
אוף, צריך לחכות שהזקנוני הזה בטנו תתמלא. נס שהיא לא
מתפוצצת...


"אז  נא  להכיר:  הצב  הראשון  הרשעון  בכבודו ובעצמו.
נו, הכותרות שלי משתפרות, אני טוב מאוד בניסוחים קצר ולעניין.

"אני זוכר כמו שחזיר נוחר, מה שסיפרו עליו הוא, מקרה אחד של
אומץ לב נדיר, של הצבדע הזה. יום אחד היו שניים. הקיפוד שניסה
להתגונן שעליו ירד דורס. איזה שהוא דורס, לא משנה, עוף. הקיפוד
נתרגז, וכשהוא רוגז נשיפות הוא מפליט מעומק בטנו, רק מה, וזה
מצחיק, בקטעונים.

וסטה הזקן מגלג לפתע לדבר אחר, בלי סדר של עבר, הווה ומה
שביניהם:

"הצב היה תמיד צוחק על הקיפוד.
"נו, זו חיה. חיה מוזרה שמתנדנדת לה במין הליכה כאילו רוצה היא
להליץ אותך. ראית אותה?. הצב ההוא לגלג עליו, משבאחד ממפגשיהם
הקצוב... אתה יודע מה הם גרגרו?, את הגללים של הקיפוד עצמו.
הצב התמים הזה לא ידע, ידע שאלה גללים לפי הריח המבושם שלהם,
אך לא שהם מתוצרתו של הקיפוד!. ואיך אני יודע?, כי הקיפוד סיפר
את זה בסוד כמוס להחיות הכי אנינות טעם, הלא הן תולעות הזבל,
שהתלוננו בפניו שהוא לא מספק להן תעסוקה מבצעית...

"אז במפגשונצ'יק בינם, לאחר ארוחה קלה, חזה הצב בקיפוד מפריש
ריר רב אולי עמד לצאת לקרב, חרוז טוב?... ואת הריר מרח על
שיערו, ומדוע?, כדי שחסר השכלה כמוך ישאל ולא יקבל תשובה חכמה,
כי רק מי שלא שואל - יודע, או להיפך, אני יודע, התבלבלתי...
הריר עשוי ארס והוא על מגן דוקרן, איך אני אתך?. ותוך כדי
העבודה הקפדנית שלו, גילה הקיפוד לשכנו שיש גם מי שמסוגל
להעלים אותו על כל ים קוציו!.


"אוי, כמה שזה זעזע את הצב שהתנענע גבו מעצמו, הייתכן, כך חשב,
שלמרות שמספר השערות שעל הקיפוד, לפי חישוב פשוט, באמת גן-עדן
פשוט, יש מהן יותר ממחצית הרבבה, ואין, הן לחלוטין מונעות
נקודת מאחז אי כאן בגופו, ובכל זאת, אין בהגנתן מכל כיוון כל
תועלת, מין לבוש נטול ערך, כמו חדק של הפיל הנפיל.
"הידעת שהפיל היא החיה היחידה בעולם שאפה משמש אותה לקלח את
עצמה?, לא?, כן?. אז פעם אחת, מבלי שיתרגש, שאב מים לנחיריים
שלו, הניף את הזנב הקדמי שלו אל על למאחוריו, התעטש, ונשפרצו
מים על גבו, זה נעם לו על הגוף בקיץ החם, והכל בכלל ברגל
המקרה!, בדק את הוראות התפעול לזה, ומאז, בזיכרונו האינסופי
הוא והממטרה שלו חוגגים?, לך תבלה בעולם עם חיות משונות. במקום
שייפטר מצא לו תכונה אחת יותר. והרי הכי פשוט לכל חיה זה
להשקיע עצמה במים, להתנקות בצורה ככה...

"ובאותו יום שבו אמרתי לך שהיו שניים, הנה לך, חזרנו לתחילת
הסיפור, קלי קלות. אז לשניים, קיפוד ודרסן, היה שם עוד אחד,
הצופה שלנו מן הצד. בקרבת העין שלו, ניחשת שאני מדבר כמובן על
הצב שלנו, הקיפוד ניסה כמיטב יכולתו 'להתעגל' אל הבטן שכיווץ,
לכנוס כשקוציו הקשים מוטים לכל עבר ועבר ועבר ו... די!. הטורף
הגדול ממנו, לא חשוב אלא מהו, שכנפיים לו, עיכב את הצב מלחשוב
כיצד יעניק סיוע למי שבמצוקה, כי שניים המה גד אחד, ומה שהפריד
בין קיפוד היא הגנתו ושתיכשל - יקופד!. איך משחק המילים שלי,
טוב, לא כן?

"והצב, המה-מצב הזה, היה ממהיר לברוח, לאן?, אל הביצה, כי
גיבור הוא-הא!, ותרץ את עצמו בכך שהשתכנע שהקיפוד יכול
'להסתדר' עם אורחו, הלא לא לחינם זכה במה שלו, לא תכונה חסודה
היא קוצניותו. ובכלל, אל לו למנוע מזון ממי שרעב בו, גם אם
ייתקע לו בגרון, שילמד לקח מי שלא נזהר...
הסבצב רחרח באוויר.

"שכחתי לציין, שאם זה היה הפוך, גם הקיפוד לא היה מצילו. כדרכו
של הטבע נהג הצב. גיבור אמיתי, שלא הקריב עצמו"
"ואני חושב, ואני מדבר על הפה הצעיר שלי, שזו הייתה התנהגות
רעה. הן הם יחד כאחת חיה גדולנית, רב אמצעי התקפה, מול האויב
גדול ככל שיהא..."

"וסופה של התנהגות כזו, רעה או טובה, הוא בעונשה. ופעם אחרת
אספר לך. זה הזמן, רוץ לך אל הורייך, הם לא מחפשים אחרייך?"
"אומרים: 'המתחיל בסיפור יסיים הדיבור', ואתה לא סיפרת משהו
בנוגע לעניין השריון, כן לא?"
"אחחחר. שככה יהיה לך אוויר לדרוש ממני... אפשר לאסוף כוח
למחשבה?"

סבא צב ביקש קמעה לנוח מעמל מלותיו, לא מפני שאכל חלילה, מפני
הדיבור, הלא מאז הפסיק לזחול לו בשדה, כל שנותר הוא הדיבור,
ולזכור דברים זה מעייף.

ונמנמו הקרובים, סב ונכד, כל אחד בשריונו שלו, שם קריר.

וקבעו להיפגש כשיתעוררו, מתי?, כשתהיה להם יציאה, כך מכונה מה
שקורה כשהמעיים בפעולה.


הם נפגשו רק למחרת.

"אז  נא  להכיר:  הצב  הראשון  בכבודו ובעצמו, הס, הוא נענש.

"'רץ המים' הזה, בשעמומו בין גריית לגריית החטיפים, הגה מה
יקרה, אבל באמת מה יקרה, אם ייפול לו מעצמו מעל גבו שלו זה
שאותו נשא עליו, ומה אם זה יקרה במקרה באמצע הביצה. הלא מי
יידע, מי יראה, את שעשה?, אחרי הכל, השומר אחר הוא?. וכשנזדמן
לו הדבר, ויחליט ויעשה.
"נמלה אחת, חביבה יש לומר, וגם עליה-השלום.
"והנמלה הזאת אזרה רעיון בראשה באימתי עונה של בצורת. רעיון
זניח, לטעמי, לא מועיל, אך גורלי בשבילה. למה, למה, למה חשבה
אותו, למה?. הרי שמה של ה-נמלה בא לה משום שמוחה הוא נם לה,
עוד מבריאת העולם...

"והנמלה עלתה על גבו, ובהימצאם במרכז הביצה, ממש במרכז, בלי
להרהר ב'אופס', זו עלולה להיות טעות, החל לנענע את גבו כאילו
הרוח נושבת עד ש... עד שהנמלה הקטנטנה גלשה, לא הספיקה להשמיע
קולה, גלשה לה אל המים הטובעניים. ואבדו עקבותיה בתוכה. נו,
נמלה במים!, מהי, מקק שמסוגל לחיות בכל מי רקק?. אהוי, נמלה
אחת מריבוא-ריבואים של יצורים דקיקונים, מי ידאג שחסרה אחת?,
מי?, אני בטח שלא, אתה?

"וחזר הצב-הרץ הרע למקומו. בדיוק למקום היכן שפנתה אליו הנמלית
בדברים, אותה נמלה שאבדה. והתנהגותו מקרינה כאילו דבר לא קרה
הרגע.

"אבל מה, מה שלא ידע אותו צב זה עם מי הוא רב. כי הנמלה הזאת
לא ניגשה אליו אלא כשליחה, של אם הנמלים, המלכה!.
"הנמלה הזו נבחרה להיות חלוצה לכל הפועלות, לכו-לן!. והנמלות,
הנמלים הפועלות, יצרו מבנה כשהן עומדות האחת על גבה של חברתה,
לכדי תל גבוה נראו מרחוק, והן צפו בהתרחשות המגעילה, שהוא עשה
מה.
"אז הנמלים תכננו נקמה לזיכרון-עולם לנמלה המסכנה, כי כאב, גם
אם הוא חזק הוא בסוף נעלם, לא כמו הזיכרון. הנה משפט של חוכמה
ללמוד!. וכשישנם הרבה מוחות בשטח, קל את אופיו של הבעייתן הצבן
לנתח.



"מעשה נקם כזה נמצא להן. מאחוריהן היה תל אמיתי, שהסתיר שאריות
של בשר פגרים שהותירו בהתעופפם משם הנשרים. פף!, לא משנה מי
ומה היה הפגר, העיקר שהיה מבשר ולו עודנו ריח של טריות לטעם
אפם של החיות. והנמלים מיהרו לזרות עליו פלפל, או-הו, מה לא
עושים בשביל נקמה מתוקה. ואיך לא הריח את הפלפל החריף?, כי
הנמלים הם עם מפולפל בעצמו, שטבלו את הבשר באדמת בוץ, לא רק
לטשטוש הריח אלא גם להעלמת הגרגרים השחורים. ויחד, הנמלים סחבו
את הפגר אל הצב, בדרך קצרה ככל שסבלה סבלנותם, ככה זה כשרוצים
לנקום.
"ולפני שפתח הצבצבן הזה את לועו, התנצלו הנמלות שהמגש הזה הוא
מאת הקיפוד אליו, ואולי ניסו גם לסכסך ביניהם, אולי. כי להן
אין מה לעשות עמו גם אם יועד להן, שהן צמחוניות, צחקקו לעצמן
והלכו. הן לא היו צריכות להתרחק, כי קולו ירעים בשמיים, הבנת?.
רק הנמלה האחרונה בתורה בשיירה כדי לוודא שהמעשה הנכון נעשה
הפנתה ראשה לאחור, וראתה שהצב פיו באפו, כולו התנפלות על
הנבלה, פסס, שמעת מה אמרתי?, מי נבלה יותר מנבלה?, זה שעומד או
זה ששטוח? הנה נבלה מצאה נבלה...

"ומה קרה לו?, מה קרה לו?, טוב, תוכל לנחש אמת.
"גם אחרי השובע, גם אתה כשאתה צמוד לאיזו קליפת ירק שרוכה הרי
לא תמנע עצמך ממנה, לא יעצור רירך מלנזול!
"והוא, הצב-חב הזה, אף אחד לא הזהיר אותו ממתנות שניתנות
בחינם.

"שכה אחיה. ככה שרף לו הפה, לא, שרף לו הגרון, לא, שרפו לו גם
הפה והגרון, או הגרון והפה, לא חשוב כי כבר לא משנה מה שרף
קודם, ושניהם מחוברים להיות איבר אחד, לא?. ומים אץ לרוות
גרונו, יו-הו, אלו מי ביצה!! סכנה!.
"ומטעם חריף לטעם מגעיל, איה-יה, הטעם נשאר, חביבי, מגעיל.
וכשטעם בפה יש אז כל אחד שמתענה בזה, יכול לצום ימים, מה אני
אומר ימים, חודשים, ימים על חודשים. ולמד הצב לקח מהו, לקח
משהו-משהו.

"אומנם הצב הוא המשיך לדרוש תבואה גם מידי האדם אבל לא מבלי
לחשוד על האוכל המוערם לפניו: חוזר הוא הצב ומרחרח את המזון
מקרוב ככל שאפשר לו, אחר נוגס קלות כדי טעימה, ואז יורק את
הנתח מתוך הפה, כולו כעוס שהוא גרגרן ללא טיפת שכל של בררן.
ולא נרגע עד שהוא חופר באדמה בעזרת רגליו האחוריות.

צבצבני הזדעם:
"מה עניין נמלה לנקמה?"
ולא חשב הרבה הסב כשענה:
"אין כל קשר, רק הצגתי את מקרה הנמלה לדוגמא על הצב באור לא
כשר. שלא תחשוב טובות עליו!, שמעת?"
והסבא-צבא טיפס בכבדות על סלע בינוני, ותוך מאמציו תיאר את
הנמלה עולה נשמתה אל גן-העדן של החיות וקובלת על הצבצבון
המגעיל.
והסבא עמד על המקום, ומבלי לשאול אם להמשיך, המשיך:


"אז  נא  להכיר:  הצב  הראשון  לעצמו גרם אסון.

"ואל הצב, הראשון הזה, נשלח מלאך החיות, ללמד את הצב ענווה.
תמיד הוא משמש שגריר רגע לפני, לפני שקורה אסון, שזו מילה אחרת
לעונש.
"והופיע המלאך בפני הצב בזמן מתאים ביותר שלאחר ארוחה ברוכה,
כשזה על תחביבו להתחמם בשמש החורפית של אחרי הצוהריים, ללא
מחשבה עצבנית.
"ובלי רוב גינונים הציג עצמו כחבר מן היער הירוק שעל ההר הרחוק
הוא זרוק. ולא היה זה מוזר לצב, כי לבש המלאך דמות שפן
שביבשה,. וביקש השפן מהצב, אם לא עייף הוא, לשאת אותו בדרך
הכבושה המקיפה את הביצה כדי שיתאוורר, אם לא קשה לו, כי שמע
הידיעה על שבזריזותו מומחיותו. והחמיא לו בחנופה על גפיו
האחוריות, שאלו ארוכות, אלו עבות, אלו חזקות, אלו גזעים לעומת
רגלי השפן.
"והסכים הצב, ולא הסתיר שזמם על חתך הגזר שלפת השפן לכרסמו
'לצורכי תחזוקה', כך טען בתמימות מעושה באוזניו הארוכות
והזקופות של השפן, שהבין את הרמז הבולט ונתן לו את הגזר. והחלו
לנוע השניים כגוף אחד נעו, הצב למטה מזדחל במהירות איטית והשפן
רובץ בניחוחות על משטח הגב הרך. ולאחר מרחק מסוים, קצר מדי,
חשב השפן אך שתק, נתקלו, יותר נכון, הצב נתקל, בגזע עץ, ונכשל
לכאורה בניסיונותיו לטפס, והלא משאו לא יורד ממנו, ונעצר הצב
בעייפותו.

"ונשתכב השפן על גב הצב, מוכן כולו לנאום סיפור מהחיים, כי זהו
הרגע.
"שאל את הצב השפן:
'האם אתה, מר צב, אם תרשה לי לשאול אותך, אתה יודע למה לג'ירף
צוואר ארוך, מאוד יש לו כל-כך?'
'אולי כדי לשאוג כאריה?'
'לא. לא הג'ירף. הג'ירף הוא איך שלא תהפוך בזה, יצור שקט הוא,
שקולו נדיר לשמיעה, משהו של נהמה קצרה. לא רוצה הוא שקולו
יהדהד כי נוכח שאוזניו עלולות לשמוע גם רחש קל ביותר. וצורמות
אוזניו'
'אז למה?'
'כי יש לו אופי של סקרן, זה למה הצוואר. מדוע שמישהו ידחוף את
ראשו לכל 'חור'?, כדי להציץ לתוך דבר, אלא מה?. וכך, בכל פעם
שדחף גבהו כתפיו במקצת, זה כשניסה לשחרר את ראשו הקטן התקוע
באיזה מקום, אז התארכו גם רגליו, בנוסף לכל צרותיו. הי-הי.
והנה הוא נהייה לחיה הגבוהה ביותר בעולם, אף מפיל המפורסם
שבפילים, למרות שהגוף הג'ירפי שלו עצמו, היכן שבטנו, תראה שקצר
הוא ביחס'
'לך אתה לראות אותו, אני כבר ראיתי. כשהג'ירף ממהר מאוד, מהיר
מן הקול, מראהו משעשע: הצוואר הארוך שלו מתנדנד קדימה ואחורה
בצורה מעוררת חיוך מרוח על הפנים, גם ואתה עצוב לרגע. בהחלט
לצווארו תנופה לפי תנועות רגליו הקדמיות. לפחות הוא מתואם'
'ואם זה הוא עונשו של זה, הג'ירף?'
'לא. עונשו של הג'ירף, ודעתי מלומדת של צב, עונשו הוא בזה
שבבואו לשתות, צריכות שתי רגליו הקדמיות להתפסק כדי שיתאפשר
לגחון לפנים, ונמך פיו אל המים'
'לא ולא. בזה אתה הוא הטועה. זוהי תוצאה של העונש, שנאלץ לגחון
ברצונו לרוות צימאונו. האל הענישו שהג'ירף ישן, תאמין או לא,
שסביר שלא תפסת אותו על חם, כי נהייה ביישן וכבר לא סקרן, אבל
ישן הוא בעמידה!'

'למה?'
'כדי שלא יחטט חוטמו בקרקע, והוא עדיין ישן שכוב על צדו, ומתוך
שנתו ייתקע ראשו באיזה דבר. כי הרגל קשה לבטל. זה למה'
"ונעלם השפן מעל גב הצב, שהמשיך לחשוב, על מה?, על הג'ירף
שנענש?, או על השפן שעף?, לא. לא על זה ולא על ההוא. ולהפך. על
אוכל חשב, חברו האחד והיחיד.

סבא צב נשרתה עליו רוח הקדושה, וציטט:
"ושלח המלאך אל הצב חילזון, וידבר המלאך אליו מגרונו של
החילזון".

"והתקרב חילזון הבוץ אל הצב, החליק דרכו לקרבתו, ונעצר על
מקומו בסמוך. והצב היה עסוק בארוחה, וכשמישהו מפריע לו באוכלו
הוא נושף לעברו להפחדה, מה שלא משפיע על החילזון, קטן ארץ הוא,
רק רעש האדמה יפחידו. ועדיין שתק החילזון. שידוע ששתיקה שווה
חוכמה, ובמקרה של הצב, שתיקה שווה שתיקה. לא פונים אלייך - אל
תתערב. תן לקיבה לעשות את קולותיה.

"לצב לא היה נוח עם זה שזוג מחושים נוקד אותו, אבל קודם
המזון, אחר כך יטופל המטרידן. וכשסיים את הארוחה, כשנמאס לו
לאכול, התנהלה ביניהם שיחה:
'מר בטן רגלית, התעייפת לנוע, שזחלת מטווחי אדמה ודווקא כאן
נואשת? הבי מבקש אתה נוף לעינייך?'
'אני לא מתלונן. היום פה, מחר שם, אתמול לא אזכור. העיקר שביתי
עמי!'
'בית?. אני הטבע הוא הבית שלי, ביצה שתחת השמיים. נראה לי
שהוטלת לעונש ככה. נו, אתה צריך איזו טובה?, לחצות את הביצה?,
למה זה יעלה לך, אני אהיה נחמד אלייך, רק תמציא לי רכיכה אחת,
כלשהי, ותקבל סיבוב-גיבוב חינם'
'אתה כל זמן חושב על אוכל?, אתה יודע שיש דברים יותר חשובים
בעולם?'
'כמו מה?'
'בוא ואספר לך מעט שבמעט על עצמי, שלא ידעת. יותר מזה, הבנתי
שהבית שלי לוחץ לך מחשבה במה?, במראהו?, או אולי בגודלו?, או
שמא נזכר אתה למצב של כליאה במקום מוקשה?'
'לא זה וכן זה וגם זה'
'אז תוכל להקשיב, אם רצונך... אז ככה.

"נבראתי כגוף רך, מה לעשות, אכן אני סוג של גידול שרירי שהוא
רירני ומשוטח בהרחבה. ממש לחוש עירום בפני כל חיות השדה ובעלות
הכנף. באמת. אומנם יש בי להחליק על הפרשת קצפי הלח על פני מצע
צמחי ורקבובי או לטפס עליו מבלי לשחוק עורי. אבל, אני רגיש
מאוד למגע קליל, ואני לא מדבר על הרוח!. ועוד בעיה לי שהשמש לא
לי מטיבה, שישר מייבשת את גופי החשוף, מנזקת לי אובדן ממני מים
רבים. אז העלתי תפילה לאל הכל-יכול, לא, לא כדי לשנות אצלי
הצורה, הן אני אוהב את מה שהנני, אך ביקשתי תרופה, תוספת,
שיהיה לי בית משלי בקיץ והדגשתי שעליו החובה להצטמצם בחומר
באופן שיספק את ביישנותי, שאוכל בפנים להתנתק מהסביבה
החיצונית. שתדע לך, לא תמיד אני שמח להסתכל על העולם סביבי ,
כי טעם האדמה לפעמים מזוהם בפי'

''והאל שלך הסכים?'
'לא מיד. קודם האל ניסה לשכנע אותי לוותר על מה שהמציא:
קונכייה מגיר. היה לנו ויכוח. רוצה לשמוע פרטים, פרטים
עסיסיים?'
'אה, טוב, אני על בטן מלאה. גרוס מילים'
'האל הזהיר אותי שזה לא יהיה מן התבונה להתחבר לצמיתות לבית.
והסביר שאהיה כמו נשוי לבית, אתאלץ לזוע על גחוני כדרך חיה
עצלנית'

לצב לא היה מה להגיד.
אבל ניכר בפניו שנמתחה נפשו לדעת מיהו האל הזה.

'אנחנו בעצם ניהלנו שיח-ושיג. והצלחתי לבטל את כל הסיבות
שהצדיק נגדי מדוע לא בית. ונכנע לי וקיים את הבטחתי. והנה אני
לפנייך, וגאוותי על גבי'
'רגע אחד. מה היה מי?, לא, מי היה מה?, סליחה, על מה היה
הנגד?'
'הבעד לא מעניין אותך, אהוי?. תחילה האל תקף אותי, במרכאות,
בהגדרה האמיתית של מה זה אומר בית: על שיהיה בי פחות מן
ההרפתקנות, וכתוצאה מכך, פחות מוכשר לערמומיות. וסתמתי לו
הטיעון בהזכירי לו כי אני כמו שאני עליתי ליבשה שלא כמו מיני
משפחתי, משמע, אני אמיץ לב ברגלי הזעירה, לא?'
'אני הייתי מזהה בית כדבר הפוגע בגמישות שלי ובניידות שלי'
'זה גם מה שאמרתי לאל, טרם התחכם איתי הוא. וחיש השלמתי בהגנה
בכך שעד כמה שאני מכיר את עצמי, אין לי הכרח לנוס, לאן בכלל?.
אולם הוא נתעקש להפילני בפח כשרמז להתהפכותי למבודד מהאיומים
האמיתיים של החיים, וזו לא כוונתו כשברא אותי. ותשובה הייתה
בפה לי, כן. הבעתי את המסר שעם בית עלי תפחת ממני סוגיית
הערנות המתמדת למתרחש סביבי, ובטוח רגישותי העצבנית לכל סכנונת
- תעלם, וזה כל רצוני'
'אני, לו הייתי האל, לא הייתי מדבר אתך בכלל. בזבוז זמן נלהג'
'בגלל זה אתה לא אל, אתה צב, ו... ', ושתק.

ושבר החילזון שתיקה חוצצת ביניהם:
'אין יקר יותר ממתת אל. ראה קונכייתי, שגדלה לה עם גיל גופי'
'יש לה רק פתח אחד. צורה שחורה לה...'
'פתח אחד ויחיד וזה מספיק להתכווצות. ונעשתה במלאכת מחשבת
צורתה, כה מורכבת בפיתוליה הסליליים. לדברי האל, היא באה לרמז
על העולם הצורני שהתפתח שמסביב'
'אני מודה שהצורה מיוחדת, סלילונית ומפוספסת, ושאין כשלה בעולם
החי'
'אל אלוהים שעל הארץ!. האתה מקנא בי?. אני יכול לדבר בשמך עם
האל...'
'אני לא יכול לקנא במי שלא רואה את ביתו מן החוצה!'
'נכון, אתה צודק סוף סוף. בחיי לא אגלה איך הקונכייה שלי
נראית, אבל...'
'כמו לכוד הנך במין מבוך פשוט ביותר'
'ועדיין יכול אני להידבק עם המבוך בצדו התחתון של עלים להסתתר
מהשמש ומאורבים לי!'
'די!, משעמם לי המלל הזה'

"וגרש הצב את החילזון, אתה שמעת ממני כבר איך. בגסות.

"ושמע האל ממלאך-הענווה על אותה חיה שפגעה בחיה אחרת, ושלא
חסכה כלפי הזולת רק מילים מעליבות אלא פעלה במעשים נפשעים.

ונגזר משמיים עונש קשה על הצב, משירדה תרדמה על עיניו:
'בשרוכייך תזחל על האדמה לאורך ימים הרבה רבים.
נשוא תישא בית לך דבוק לגוף לכל שתפן, לגדול עמו.
והבית הוא חזק ובולט וימנע חדירה למחילות.
ככה ייעשה לפוגע בחלש ממנו. אין מגן ואין נחם'


ומאז אין הצב גבהן עוד, יודע שמעם החיות כמותם הוא, כחילזון
כצב, לפחות. ולו סבלה בצורת שריון גרמי נוקשה, סגור מכל עבריו
לגב ולגחון, וכל שמסוגל הוא לעשות מול שונאים לו, ויש, והרבה,
זה לכנס פנימה המעטה ראש וצוואר ואחריהם רגליים סוגרות כמחסום.
ולא ישכח גם את זנבו. וגם במותו לא ייחלץ מן הבית הזה.