מי לא רוצה לדעת למה יש בכלל אנשים עם שיער זהוב?
או-או, אני, למשל, גדלתי עם שיער צהוב כזה שצמח על ראשי, ושעם
השנים הוא דהה. חשבתי, ואודה, לא הרבה מדי, מה עונש לי שאיבדתי
את זוהרי, צבע השיער שעל ראשי.

ומצאתי את האשם. יותר נכון, הנאשמת.
ואולי היא לא מאוד אשמה.
שהרי בגן-העדן האדם נברא שעיר כולו להתגונן מפני הקור, ולמעשה
לא נזקק בכלל לשיער הגוף, שלבוש היה בעלי תאנה, המלבוש הראשון
בתולדות האדם.

ילד וילדה, קראו בבקשה על גיבורת הסיפור הזה ומפגשה עם יצור
מזיק מן הזיקים שקיימים בעולם, והיו בטוחים שתהיה לכם סיבה
לכעוס עליה, שהשתטתה. אני אין בי כעס עליה. מה שהיה - היה, אני
סלחתי לה.
פעם, בשחר ההיסטוריה, היו ילדות-עצים בנות-אישה, ולהן אך ורק
ואך ורק שיער שחור. ולשחור אין גוונים, אין כמעט שחור. ושחור
הוא השיער משחור. ויותר מזה שחור. ומדוע שחור הוא?, כל דברן
יודע שהצבע השחור מתפקידו להגן מפני השמש והשפעותיה הרעות. נו,
זה לא מידע חדש הוא לכם, נכון?.

וילדה אחת, הילדה המסוימת שלנו, עליה הסיפור שלפנייך, שמה לו
נענתה היה:  "אף ריק". לאמור, שהיכן שהילדה דרה לא היה אפילו
אף של אדם אחד, הכל היה ריק, רק הילדה ומשפחתה הקרובה.

ויום אחד החליט אב-המשפחה כי בגלל נפילת מים ברודים, ולו פתרון
שהגה, שתרד המשפחה כולה מהעצים אל מערת סתרה שמצא בהר מן
ההרים, מקום לא מוכר להם לגמרי, אך הנמרים לא אכלו הרבה ימים
והסתובבו על יד מגורי האדם בגבהים ואולי יחשבו שיש את מי
לטרוף, גם אם יאלצו להתנהג כחיה אחרת, כמו הקוף המטפס על
גזעים.

בזמן שהאב התקין את האש במוקד, מעץ דולק מפגיעת ברק, ולמרות
שהוא אסר במורא חד-משמעי לרדת לעומק המערה, שגרונה נמשך אל
מעבה האדמה, ושאין לדעת מה מחכה שם, כמה ממנו, ומי אפשר ויינצל
מזה - עצם האזהרה המפורשת סקרנה את הילדה.
כי הילדה למדה כבר על מה אותן חיות טורפות שבשטח הפתוח לכל
פורץ, ראתה את גודלן וכלי נישקן הגופני, אם משל מלתעות ואם משל
טפרים ואם משל שניהם ביחד, שמעה את קולן מרעיד את האוזן, הריחה
את זיעת פרוותן.
וכשהחיות התרחקו, מפני שנואשו לגלות טרף או היו רבצו שבעות,
הילדה אפריק, ממקום מושבה בינות לעצים, כלומר, על הענפים,
בילתה זמנה בצפייה בקרניות השמש שחדרו בעד העלעלת הכבדה בחפשם
לגעת באיזה עלה, ענף או גזע, והנועזות שבקרניים הנמיכו גובה עד
לאדמה.
והילדה רצתה לגעת בהם, בקרניים, אבל תמיד-תמיד תפסה רק אוויר.
וכשהמדורה נבערה לחמם את המערה הקפואה, כבר כולם היו עייפים
לעייפה, הלא זה הוא לילה ראשון של המשפחה על הקרקע, וזו נתגלתה
לאכזבתם כלא כל-כך נוחה, מאוד נוקשה. והם שכחו להביא עימם מצעי
עלים!.
והמקום שומם, אין עטלפים אפילו.

וכשכולם נרדמו, לא יכלה הילדה אפריק לעשות ככל היתר כי התגעגעה
גם לאור הירח הלבן. וקמה וניגשה אל בסמוך ללהבות, שקצהן בהיר
ובסיסן כהה. ובהתה בלהבות בזיעת עיניה, והאש ממלאה את פתח
המערה, למנוע מי ייצא ולא פחות חשוב מי ייכנס.
ומבחוץ נקראו נהמות חזקות.
והכל ישן בפנים. לאף אחד אין תאורה.
ואי-אפשר לאחוז באש, בלהבה אחת. העור ייפגע ממנה, להכאיב עד
דם, אמר את זה לכולם האב.
הילדה אפריק החליטה שעליה אין במה לעשות ותכיר את המקום החדש,
בהחלט חדש, מערה, שתשמש לה לזמן לא מוגדר, לפחות לתקופת
הגשמים.
וישר היא פנתה אל תוככי המערה, אל בטן האדמה, הן הכל למעלה
מואר ונראה לעין, והסקרנות נדבקת לסמוי מן עין. והחלה להעמיק
בדרכה, ונעצרה ונעמדה על מקומה שתי כפות רגליים אחרי אותו
הגבול שממנו והלאה לא עוד הבהבו לשונות האש על הקירות.
והביטה הילדה אפריק קדימה אל החושך וראתה.
הילדה ראתה משהו נוצץ.
וחזרה אחורה אל הסביבה האורה וחרש נטלה זרד אחד מן המדורה
מלוקח באש. כל אדם נחר, שבטוחים היו מפני זר לאש, מי יכול לה
לאש?.

וקרבה הילדה אל המשהו המנצנץ, איפה שהחושך סביב.
היו מונח על המשטח גושים קטנים שתוארם צהוב, כמו מסמלים לה את
השמש ויופי מאורה. ונטלה הילדה אפריק אבן צור שחורה ששכנה בצד
לכתמים וחיככה בה את הגושים, ונוצרו באבן קווים צבעוניים.
והברק באבן לא מועם וצבעו לא נחלש מן המגע הגס עם האבן.
אבל.
כשחיככה הילדה אפריק את אבן הצור האחת, זו שנצבעה בצהוב, באבן
אחרת קרה דבר.
מאחר וחיככה את שתי האבנים בכוחה ונמרחו יותר הקווים, פתע עלה
ענן שחור יותר משל חשכת המערה, חשכה שהעיבה על אש הזרד הזרוק
ליד קיר. והענן התפשט על פני חלל המקום, והתעבה והתנער ונעשה
לשד למראה, כולו סגלגל.
והשד לא מטיל צל על הקירות, צמום הוא. הכל זעיר בו: ראשו וידיו
ורגליו, כקוטן של הילדה הוא. ועליו יש לומר שיהא בואו לשלום
ויהי ברוך, שידידותי הינו אם מכירים אותו, ומתוודעים לערכו,
אחרת ינהג ככובען, וירע יותר מכל שד גדול ממנו!.


ומשניכר על פניה של הילדה אפריק שאין חתית בה, השד הציג עצמו
לפי כל כללי הנימוס, בראשונה בשמו:
"שמי אל-על. וזו ממלכתי לחיות אני בה, חביבה עלי במיוחד.
שבחושך אפשר לראות ממשות ממני, ועדיין. לא נחמד לשוחח לי עם
האדם-אחי כשאני רואה ואינו נראה. ולך רוצה אני להיראות.
בייחוד, ואת יחידה לבדך במערה"
והיא שתקה, לא מפני מראהו וקולו וכוחו, אלא כי נקשרה לשונה,
שאילמת היא. והיא סימנה בידה לכסות על פיה לרמז על מצוקתה, על
כי בגילה כבר מזמן מדבר הפה, ולה פה שלא ישמיע אף מילה.
רק אוזניים לה לשמוע, ולהבין.
"אממ... שותקנית את מלידה, כך את מודיעה לי", לחש השד אל תוך
אוזנה כממתיק סוד, כאילו דבריו אלה הן מחשבותיה-שלה, ומיהר
להציע את עזרתו:
"ומה תמורה משלך לי?, הלא לא הופעתי בשבילך סתם ככה!"
ואפריק הניעה ראשה ימינה ושמאלה להשיב שאין בה דבר לשלם לו.
"כלום, מה?. טוב, הלילה הזה אני נוהג במכובדות, שיום רביעי
היום לפני היום השישי, לאז אני פעיל להציק. בגלל שהערת אותי
ולא ביום דין, וזה מתאים מבחינתי. לכן, טובו של הלב מעניק לך
בקשה אחת שמלאך הנני"

והשד הוסיף כבעל ידיעות בכל תחום, גם בנסתר מהאדם:
"ויודע אני גם יודע כבר מה בגרונך. לפיכך, זאת עשי ואל תבזבזי
זמן: טלי פירורי זהב וחככי אותם על שפתייך, ויחזור קולך במהרה.
ואולי, אולי לא תשעממי אותי בדיבורך..."
פעלה הילדה כהוראתו, וחזר כוחה בפה. אבל עודנה חלשה בדיבור,
שהתרגלה לשקט של קולה הפנימי.
ושאלה במחשבתה:
"ומי הוא באמת זה אתה ואני ידידתו?"
וקולו של השד הדהד באוזניה:
"אני שד, זה אני מה שזה. סוג של מלאך, אבל יותר טוב. אני שד
וכוחי מדורות ומזמנים, מצוי בין שמיים לארץ. ואנוכי נבראתי מאש
ללא עשן, כן, יש כזה דבר בעולם, אל תתפלאי!. ומלכתי ירומו כוחה
ורוחה, שהייתה אשתו של אדם ראשון, ואדם זה גרשה, את האישה
הראשונה שלו, על כי לא צלח ביניהם הנישואים כהלכה, שנשמתה
סירבה בסמכותו עליה. וברבים: 'לא-מאשתו' הכריז אדם שמה"
וכשהבין שהילדה לא מגיבה לפי הבעת פניה המתוחה, המשיך כמו דיבר
לעצמו:
"והיא, מה קרה לה, לאישה הזאת?, היא נהפכה לשדה ושמה לילית,
שדה מכונפת וארוכת שיער. הו, השיער, השיער שלה הארוך, זה השיער
שלי!!. שלי!. היא. היא אילצה אותי למוסרו לה למשמרת לשוזרו
לתמיד, וללא תמורה, וכדי לשמש לה אורך שיער סביר לדעתה. ולקחה
אותו ממני שיתנפנף לה כגלימה מאחוריה במעופה ממקום מגוריי
למקום שם, ודווקא ממני גנבה... אחרת, אחרת הפכה אותי לאוויר,
לרוח. וזה, תאמיני לי, יותר גרוע, להיות למין רוח שקופה ולא
להיות שד. וראי מה נהייה בי, שאני חסר שיער, קרח מן קרח. וזה,
מה אני אגיד, נורא. לא, אני לא בוכה. ווי, כמה שאני מקשקש לי
ואין בת שיח קשובה ראויה מולי..."

אפריק לא ניסתה לדבר. פשוט נשכבה לה על הגושישים שתחתיה,
השינה תקפה אותה ונרדמה. חזק נרדמה ממה שקולו.

והשד הוא לא ויתר, הרי ברשותו מהאל להכניס בלב אדם מחשבות
זרות. וחישבה דעתו רעיון איך יתכס עורו מחדש, אך לא ביכולתו
לזכות בשיערו של האדם הקדמון הוא אדם שעיר כולו, למעשה משוער
כל מקום העור, פרט לכפותיו הידיים והרגליים ובשפתיים, ועוד
מקומות מוצנעים.

והשד ראה את חלומה של אפריק להתקרב אל השמש, ותחבל בשכלו שוד,
כי שערה המסולסל של הילדה מעיד בה על מחשבה מבולבלת, ולו
מצא-חן בטובו.

והקיצה בהדרגה.

ושוחחו, שניהם בקולם, הוא בקול עבה ורך והיא בקול דקיקן
ועדינן.
"ממה מצבי לעור?"
"ילדת שמש, יקירתי. יש עמי הצעה בשבילך, לשמחה בלבד, ורק היום.
ידוע לי ולא תכחישי, שהשמש הקורצת ברקיע חביבה היא עלייך. ועוד
נודע ששיער אדם אומנם מקום מושב כוחו להגן מהחום במקום חם.
החלטתי וזו קמה, ואני תלוי שתקיימי את מילתי לגלח ממך בהבל פי
את שיער הגוף שלך, ואוכל להצמיחו מחדש על חזותי אני, והייתי
שוב שעיר. הנה מה טוב סעד אחים יחדיו, לא?"
"לא יכולה ותר על שערה משיער גופי, משמש לקישוט, לראווה. פאר
יופיי להצגה. ושיער ארוך מוכיח לכל כי אני בת אישה חשובה,
כדברי אבי, ובעיקר חופשייה, כדברי אמי"
"שמעי מלותיי אחת-לאחת. אני, השד והאש לי עד, אני מעניק לך את
היכולת לפתוח מערה חדשה בחיים שלך. ואתשר אותך להיות אצילה
באדם. האצילה באדם. לי אוצר של אושר, הפז שכינויו 'זהב'. מתת
יקרת-ערך שיד הזמן אין חלה בו, גם לו ייקבר זה באדמה, ולו
לשנים משנים. בשמש אין את מגעת, בזהב כן. והרבה ממנו ככוכבים"


"ומה בו תועלת לי?"
"שאלתך בסדר מקומה. אפשר אתו לתכשיטים, כצמידים ועגילים, אפשר
לך לכלי נוי, כקערות כגביעים כאגרטל. ויותר מזה הנה אני בעצמי
מבטיח לך אישית, לעצב את הזהב הטהור לחפצים עבורך לפי צורת
דמיונך. ועוד שאוסיף לך זהובים מזהובים שונים למשמר לעתיד.
בעצם, אין צורך בזהובים, אין בהם יד ועניין בימינו אלה. חה"
"אין בכל מאמרך לספק אותי כהחלפה הדדית", אמרה והסבירה, "שיער
הוא שיער הוא שיער שלי הוא, ולי הוא, ואצלי הוא. אין נכון
להתחלק בו. זו הבעיה שלך, ומה אתערב במה שנעשה לך"

הילדה אפריק הפתיעה את השד בכושר ההתמקחות שניהלה אתו, סחר
נהייה ביניהם.
השד הכיר בכך שעליו לפתות את האישה הקטנה להגשים מטרתו באיזה
משהו, הרי אין גנאי בדבר המותר. וייצר לה כניד עפעף טבעת בוהקת
והגיש לה. שיחקה הילדה עם הטבעת וענדה אותה לבסוף על אצבעה
הבולטת.

ועודנה לא משוכנעת!.

נאלץ השד לשאול אותה מה משאלתה והזהירה שתיתן מחשבתה שלא להתל
בו, כי תזכור שטוב להתיידד עם שד מאשר להיות מת:
"שאי ואשלים לך, מהמילה הראשונה. רק קצרי בדברים עלי כי נשמתי
באפי והשעה כבר מאוחרת. אל זמנינו בטלה. בבקשה"

ולזהב סוף-כל-סוף יש את הכוח שלו, לגרום לדיבור אדם.



והשמיעה את קולה ממש נשמע לאוזן:
"אמת היא ממני. רוצה אני, אם כדברייך אין בלגעת בשמש מציאות,
צבע שיער הראש זהב ראייה לאופיי, שמתוך השמש החמה נולדתי.
ששיערי, כשיער כפלפל שחור, לא הוא שלי. זאת שאלתי, ושלום"
השד נוכח להבין שבכוחו להמציא לבת האישה כחפץ הזה. שד חושב
מהר, מכיר ומנוסה בכל סודות הארץ, אין קושייה להכשילו.
והטיסה אל אפיק נחל חסר שם, שם פזור חול לרוב.
ולא נבהלה אפריק מהטיסה שכן זמן דק מן דק ארכה.

ושניהם תחת הלבנה עסקו בסחר החליפין הראשון בהיסטוריה.
קודם הוסרו שערות גופה של אפריק ועברו אל השד ונצמדו לעורו
ונהיו לזיפים נוקשים. ולבש הוא צורה מתאימה יותר, של שד גמד,
שדון מכוער.
והשד לא יכול היה לברוח ולהיעלם מהשגת עיניה של הילדה, הלא
עליה ללטף את אבן-האש היא עצמה בכוחה-שלה כדי שיחזור לשנתו,
לעולמו.
וכשניתקו השערות מהילדה לא ידעה כי את הנעשה אין שד משיב, גם
כשמתחרטים, אין אצל מי להלין...
ואפריק עומדת על החול, גרגרי סלע השחם שנשתקעו מתחת למשקל כפות
רגליה, רובם בהירין בלבן-צהבהב עד שקוף, ומיעוטם צבעוניים
בשחור-חום ואדום. והשד הורה לאפריק לאסוף מן החול בחופנה
ולהושיטו לו, אך הגרגירים החליקו בין אצבעותיה. השד נאנח, ערם
חול דק בידו האחת וערבבו בשער ראשה השחור המקורזל, לש ומעסה
כדי לצפותו, לא זמן רב.
ונלחשה בלאט תפילה לא מובנת, רק משפט סופה נאמר בקול רגיל:
"לך השמש על הארץ תטה על שערך"
ונשערה הילדה אפריק בשיער דק, בהיר ועדין, ונתווסף לו אורך עד
המותן, כרצון שלה להתקיים.


ובכל-זאת לפני שנפרדו במערה, הוא אל תוך האבן והיא אל נחלת
משפחתה, פרנס השד את האישה הקטנה בחישוק זהב לקשירת שיער הזהב
החדש שלה, ועליו לא שכח לשבץ יהלומים מזהירים.
ונעלם השד כי מולא ההסכמים לשני הצדדים באופן משביע. ועוד הוא
נעלם הדהד במערה קולו:
"כגרגירי חול החודרים לכל דבר צר, גם לשיער, כך הצבע יחדיר לכל
קו עין"

ו ה י א?
מאחר ואפריק נהייתה זהובת שיער עורפה היחידה בין שחורי השיער
אשר במשפחתה כולם, בן ליל זה קרה, ישנה והתעוררה שונה, גם
מדברת ללא עילגות, כי כך משכה תשומת עין כל בוקר לאדם ולשמש
ובכל ערב לעין המדורה, לכן, לכל פונה בשאלה היא הסבירה:
"בשביל שיער זהב אין די לחלום - הכל לא יכאב, גם הקור ייטב"
אולם היא נעשתה שתקנית כמקודם שלא לספר מה היה, מתי והיכן ועם
מי.
ובזקנתה אבדה מתנתה כששיערה שורשיו השחירו להזכירה את שפעם
הייתה.
וזהו.
דללו המילים אין לספר עוד מה, על אותו מפגש חד-פעמי המתואר הזה
בין ה'דבר' המוזר, השדון, לבין ילדה תמימה. וכך, אופק האדם
נדחה בגלל עיקשות סתמית על שיער.
ונכתב הסיפור הזה על בלונדיניות שדעתן קלה עליהן בספר דברי
הימים עד סוף כל הדורות.

ומי י
ידע מה מומצא פה ומה קרוב במידת אורך של איבר של הגוף לאמת...