רעשן ירוק מונח על הרצפה בדירה הישנה ברמת אביב. עוד לא נפתחה
הדלת ונכנס האוויר הקר של הלילה השחור. הוא צעד פנימה, בידו זר
פרחים שמוט כמו מטריה, רטוב. צלצול הטלפון המשיך כי לא עניתי,
והוא התקרב. רציתי לומר לך. ככה פתח. רציתי לומר לך שאני אוהב
אותך. הוא הסיר את המעיל והניח אותו על הספה ממול. את זר
הפרחים זרק על השולחן. ועמד. אמרתי לו מה? למה אתה מחכה? אתה
רוצה על זה פרס? הוא הרים אלי את עיניו, לרגע רעד ראשו על
צווארו, ואז הסיט אותו במהירות. לא, הוא ענה בקושי. ויכולתי
לנחש שכן. הוא רצה את הפרס שלו. כמו גיבור ששב מן הכפור. הוא
שב והביט לעבר כפות רגלי, מתוך כניעות. הושטתי לו את ידי
לנשיקה. הוא נישק. בלהט. בחום. ואז הורדתי את ידי, והוא נסוג
בחפזה לאחור, נבוך. אתה יודע לנשק ידיים אמרתי. הוא הסמיק.
ניגבתי את ידי בדש חלוקי. הוא הבחין בכך,וגם הבין,וגם נעלב.
אבל לא הראה את זה. לא, הוא לא הראה את זה. אז איך ראיתי? כי
אני ידעתי. ידעתי שייעלב. הצעתי לו לשתות. הוא ביקש רק משהו
קטן. קפה תה. משהו קטן. הוא לא רוצה שאני אטרח. קמתי למטבח,
חלוקי מתבדר עלי. הוא הפנה מבטו לצד, נבוך. אך עיניו תרו אחר
חלקי גופי החשופים, ויכולתי לחוש שהן שורפות אותי. שמתי קומקום
שירתח. הוצאתי שני ספלי קפה. הוצאתי צנצנת נס קפה. הוצאתי
כפית. חיכיתי שזה ירתח. כל הזמן הזה שקט. רק בעבוע. זה רתח.
שמתי קפה בכוסות. שפכתי מים. שכחתי סוכר. הוצאתי סוכר. ערבבתי
בכפית. הוצאתי חלב מהמקרר ושפכתי לשתי הכוסות. שוב ערבבתי.
יצאתי עם שתי הכוסות. הוא ישב על הספה. מצפה. הנחתי את הכוס
מולו על השולחן. הסתובבתי, הלכתי עד לספה שמנגד, הסתובבתי שוב,
והתיישבתי. עם כוס קפה ביד. שילבתי את רגלי. הוא הרים את הכוס
ונתן לגימה. רק בגלל שציפיתי ממנו לשתות. זה שרף אותו. אבל הוא
רק העווה מעט את פניו, והניח את הכוס באיטיות, בשלווה על
השולחן, ונשען לאחור על הספה. צחקתי. זה מצחיק לראות אדם מנסה
להיראות טבעי כשכואב לו. הוא השתנק מעט לשמע צחוקי, ואז האדים.
אתה נבוך יותר מדי אמרתי לו. הוא ענה בכלל לא. אני רק...
הקדמתי קנה לוושט, כנראה. זו לא בושה אמרתי. לא הוא ענה. זו לא
בושה. תשתה עוד אמרתי. לא, לא, תודה. עוד מעט. זה קצת חם לי...
אבל כבר הבנת את זה, אמר, וידיו שיחקו בידיו, ומבטו נע מצד
לצד. נו אמרתי אז ספר. מה? שאל. ספר לי משהו. אני  לא... אני
לא יודע מה. רוצה שאני אספר משהו? אולי משהו על העבודה? אני
יכול לספר לך משהו על זה. אז ככה, כשנכנסתי הבוקר למשרד אינה
המזכירה, היא יושבת מצד לדלת, היא, אז היא, אומרת לי בוקר טוב.
יש מכתבים שאלתי. לא אמרתי. נכון, לא, זה מה שהיא אמרה. לא
אמרתי. מה לא? אמר. לא. תפסיק לספר את זה. עכשיו? הוא שאל. כן,
עכשיו, עניתי. הוא שתק. ככה דקה. שתיים. לא יכול היה לספר משהו
אחר. כל מה שהיה לו בראשו באותו הרגע היה רק אינה והמכתבים.
הוא ניסה בכל כוחו לחפש משהו אחר, אני הבחנתי במאמץ שלו. לבסוף
הוא נשבר ואמר אני מצטער אבל אני לא יכול לחשוב על שום סיפור
אחר. סליחה. אולי בכל זאת אפשר לספר אותו? הוא באמת סיפור
נחמד, אם נותנים לו צ'אנס. לא עניתי. הוא רכן קדימה, אוצר את
כל האנרגיה שבו, מוכן לספר את הסיפור בשנית. מחכה שאומר כן, או
לא. ולא עניתי. הוא נשבר. ראשו נשען על שתי ידיו ומבטו כלפי
מטה. מה אתה מחפש? מה? ענה והרים עיניו מיד. לא כלום, סתם
הסתכלתי למטה. סתם? עניתי. כן, אפשר, לא? בוודאי שאפשר עניתי.
הסתכל למטה! הוא הסס, ואז הסתכל. מה אתה רואה? מה? ענה. הוא
הרים מבטו. הסתכל למטה אמרתי! הוא הסתכל. יש שם נמלים ענה.
באמת? אמרתי. מעצבן. ורעשן. אמר. ירוק.