לפעמים רק בקושי אפשר לראות מכאן ניצוץ.
לפעמים כשכבר ממש מאוחר, ורק הצרחות של השכנות נשמעות ברוח
הלילה והירח מאיר בדממתו את הורידים של העיר וצעדיי מרחק
נשמעים כמו נשימתו החורקת של ניקדימוס,
אני אוהב להביט אל השמיים ולהשלות עצמי שאני חופשי.
עמוק בלילה הצללים בוהקים בחדות יתר, הם מספרים לי אותו, איך
הוא אוהב להגיח מאחור.
לעיתים קרובות מתבלבלים לי הזכרונות והרצונות ואני כבר לא
מצליח להבחין האם אני אומלל. לפעמים אני חושב שכל זה מגיע לי.
טיפת שטות יכולה עזור. בקבוק ערק אף פעם לא. הכעס שלי הוא לא
שטות. הכעס שלי הוא החוד של הסכין והכל מתחיל ונגמר באהבה
שאנחנו חולקים לעצמנו.
אם החיים לא היו כל כך נפלאים הייתי מתאבד כבר מזמן.
ואין עוד עיר שכל כך מאוהבת בעצמה. ואין עוד מספיק קוקאין
להשביע את תאבונה. לפעמים מוקדם מאד בבוקר, כשהמרק עוד קר
ואפילו מפניי האשפה עוד לא מזהמים את השקט, וסחופת שאריות
האלכוהול נערמת עירומה באור. אני מצליח לשמוע את שירת החוחית
בכלוב.