הבטחת לי שאני כמו פיטר פן
מיוחדת ושונה מכל הילדים
שאני לא אצטרף להיפרד לעולם,
שאף אחד לא יתבגר
שאנשים לא עוזבים

הבטחת שתמיד יהיה לי אודם בלחיים
כמו של ילדה קטנה.
ואשר מסביב ואור בעיניים
הבטחת שתמיד אהיה תמימה.

וקשה להאמין ששוב מתחיל החורף
ושוב קר לי באצבעות ברגליים כי אני עם כפכפים
ששוב משתמשים בצעיף לא ליופי
וקשה לקום בבוקר כי קצת חשוך ועייפים

מוזר לחשוב שמתחילה עוד שנה,
עוד סבב, עוד מחזור
וכל כך נורא לדעת שהזמן בכל זאת זז,
ושום דבר לא יעזור.

חברים שלי עוזבים אותי.
מתבגרים ונוסעים מכאן.
רק אני עוד יושבת על הספסל שלנו
מתפללת שתעצור לי את הזמן.

וקשה להאמין ששוב מתחיל החורף
ושוב קר לי באצבעות ברגליים כי אני עם כפכפים
ששוב משתמשים בצעיף לא ליופי
וקשה לקום בבוקר כי קצת חשוך ועייפים

אז איך זה שהתבגרתי למרות שהבטחת
ולאן נעלמו טינק והאבודים
ולמה כל הילדים הקטנים
לוקחים את הנשק ועולים על מדים?

ואיך בית הספר כל כך ריק
ואיך זה שנשארה לי בדיוק עוד שנה
ואיך כשיגיע בדיוק שיא החורף
יהיה ברור שאני כבר ממש לא קטנה...

זה מוזר לחשוב ששוב מתחיל החורף
מוזר להרגיש את הקור בכפכפים
מוזר להאמין שהצעיף שוב לא ליופי
ושקשה לקום בבוקר כי קצת חשוך ועייפים

קשה להאמין ששוב מתחיל החורף
ושוב קר לי בעצבעות ברגליים כי אני עם כפכפים
ששוב משתמשים בצעיף לא ליופי
ושקשה לקום בבוקר כי קצת חשוך ועייפים...