אפשר להזמין הפוך?
מה להזמין?
הפוך.
מה?
קפה... הפוך.
אה, מצטער כבר סגרנו את המכונה.
תודה, אמרתי ויצאתי מאויר המזגן הקריר לחום האילתי הלוהט,
שמיבש את השפתיים והגרון, אפילו בלילה. שיר ויציק חיכו לי
בחוץ. שירוש היתה גמורה מעיפות, אחרי משמרת לילה בקפה, יציק
היה ערני ומצחיק כמו תמיד ואני גם כמו תמיד הייתי מבולבלת.
הלכנו לחפש קפה לשיר ואוכל אבל כל מה שמצאנו בטיילת היו דוכנים
של תירס חם ושל ברד. הטיילת של אילת זה המקום היחיד בעולם עם
כל הרבה סוגים של ברד, במיליון צבעים וטעמים הזויים - ברד כחול
בטעם למבדה, ברד סגול בטעם סוכריות קופצות וברד כתום בטעם
בלאגן.
מה מומלץ? שאלתי את המוכר שזמזם לו שיר ים תיכוני.
הוא חייך והזיז את ראשו בקצב המוזיקה, ואז הושיט לי כוס ברד
בצבע ורוד.
איזה טעם זה?
זה, נשמה, בטעם אהבה, זה הכי טוב שיש. הוא אמר ואז קרץ לי ככה
בקטנה.
לברד היה טעם של מסטיק תות. זה היה מהדברים האלה שהם טעימים
בשלוקים הראשונים, אבל אז זה נהיה כבר מתוק מדי ומצמיא אז
הבאתי לשיר וליציק לשתות.
עברנו את הגשר של הטיילת, שאף פעם לא היה לי מספיק אומץ, ואולי
מספיק טפשות, כדי לקפוץ ממנו. איש אחד חילק פליירים של המסעדה
שליד לכמה תיירים וירה לעברם מלים בצרפתית. אני חושבת שכבר
שנים שהאיש הזה מחלק פה פלייירים. בכלל באילת אתה מרגיש כאילו
הזמן לא זז. שומדבר לא השתנה מאז הפעם הראשונה שהיינו פה, בקיץ
ההוא בתיכון. אותם נערים ונערות על הטיילת. אותה הצרפתית.  וגם
עכשיו סתם הסתובבנו על הטילת ועשינו שטויות.
קנינו בקבוק יין והלכנו לשבת על החוף. יציק הוציא את הגיטרה
והתחיל להמציא שירי שטות. איזה חמוד יציק הזה. מקודם כשחזרנו
מהמועדון צלילה במונית אז הנהג היה כזה זקן ושחום וקטן ויציק
החליט שהוא גנדי. לגנדי היה קול קטן, אפילו יותר קטן מהגוף
הצנום שלו. הוא סיפר לנו שהיא אילתי כבר 50 שנה, הוא נולד בתל
אביב אבל הגיע לאילת בצבא, התאהב ומאז לא עזב.
"אבל עכשיו, לא כמו פעם, כל העיר, אפריקאים, ערבים."
"אז מה?"
"זה הצביון של העיר, אנחנו מאבדים אותו. לא כמו פעם שכולם
הכירו את כולם. שתדע, אתה עוד ילד, אבל עם הערבים אף פעם לא
יהיה שלום. הם, לא רוצים שלום. שתדעו לכם, שהמוסלמים איפה שהם
נמצאים, יש שמה צרות. וגם לא מפסיקים להוליד ילדים. בסוף כל
העיר תהיה ערבים, זה רק עניין של זמן. זה היה בעיתון, ערבי
שהוליד ארבעים ושמונה ילדים."
"ארבעים ושמונה? מה זה כפר שלם" יציק שאל.
"כן כן, ארבעים ושמונה. זה עניין של זמן"
הנהג מונית עצר מול ההוסטל שלנו ואני חשבתי שגנדי בטוח לא היה
מדבר ככה.
אבל בכל מקרה יציק החמוד הזה עכשיו ניגן בגיטרה ושר על ארבעים
ושמונה ילדים בכפר, על ירח שעשוי מגבינה לבנה ועל חזיות לבנות
שמרחפות בשמיים. שיר הציעה להיכנס לשחייה לילית. התפשטנו ורצנו
פנימה. המים היו חמימים ונעימים, אבל על הקרקעית היו סלעים
שנתנו לי מכה בבוהן של הרגל. שיר ויציק כבר התרחקו. נשכבתי על
הגב והסתכלתי על השמים. הירח היה עגול ומלא, ההרים מסביב לים
נראו כמו צללים שחורים ותחתיהם זרחו האורות הנוצצים של עקבה.
הוא לא התקשר. נמאס לי לחכות, ונמאס לי עוד יותר להיות מאוהבת
בכל כך הרבה אנשים. ותמיד נדמה לי שאני מרגישה מהם משהו בחזרה.
נגיד איתמר, איך שהוא ראה אותי היום, אפילו שלא הייתי בטוחה
שהוא יזכור אותי בכלל כי עברה חצי שנה, אז הוא ישר זיהה, וגם
משך את השם שלי כזה "אווור...". הוא נתן לי נשיקה, והציע לי את
החלוק שלו, וישבנו ודיברנו על החיים, ועל צלילה ועל הים.
וגילינו שלשנינו יש יום הולדת באותו היום. שזה צירוף מקרים,
וצירופי מקרים תמיד גורמים לי, להאמין. הוא אמר שעוד יש לו את
הטלפון שלי שמור ושאל עם מי באתי, לבד?, ואולי נצא בערב לשתות
משהו. אולי.
שאלתי את יציק מה לעשות. הוא אמר שנראה לו שאני חושבת על זה
יותר מדי. הוא צודק. גם בלי ה "על זה". נראה לי שאני פשוט
חושבת יותר מדי. ואז אני נהיית מבולבלת. ולא מצליחה להחליט. אם
לטוס רחוק רחוק לג'ייק, ואולי כמו גנדי הנהג מונית, אתאהב,
ואשאר שם 50 שנה. או להפסיק לחלום חלומות מטופשים, ולהישאר כאן
בארץ. ולחכות, לאיתמר, או למי שזה לא יהיה.
כשחזרנו להוסטל נשכבתי על המיטה והתחשק לי להתכווץ בתוך עצמי,
אז התכסיתי בסדין הלבן גם עם הראש וחיבקתי את הברכיים, כאילו
שאם אני אשתדל מספיק להידחס אני פשוט אבלע לתוך החור השחור של
עצמי. שיר ויציק הלכו לחדר אבל אני לא הצלחתי להירדם. ניסיתי
לקרוא אבל תפסתי את עצמי בוהה במילים וצוללת לפנטזיות הורודות
והדביקות שלי.
אז סגרתי את הספר ונזכרתי איך היום בצלילה נכנסו לי מים למסכה
וכשראיתי את המים עולים ומכסים לי את העיניים זה הרגיש כאילו
אני טובעת והבנתי שאני מתחילה להילחץ. אז אמרתי לעצמי, אור,
די, תנשמי עמוק, הרי את יכולה לצלול אפילו עם עיניים עצומות.
זה לא שאני לא יודעת איך מרוקנים את המסכה מתחת למים, פשוט
הרגשתי מין עייפות כזו, שכבר לא נשאר לי כח להוציא אויר מהאף
כדי לעשות את זה. ובכל פעם שניסיתי לרוקן את המסכה ממים היא רק
התמלאה עוד יותר. אז קראתי למדריך שיבוא ויתפוס אותי כדי שאני
אוכל להירגע שנייה ולעשות את זה כמו שצריך. ואולי זה בדיוק
הבעיה. אני תמיד מחפשת את המישהו הזה שיתפוס אותי.
בכל מקרה כל המחשבות האלה, על בחורים, ועל החלטות, התחילו
לכסות לי העיניים אז שוב חשבתי, אור, בלי לחץ, תנשמי עמוק.
קמתי מהמיטה ויצאתי מהחדר. הלובי היה ריק, חוץ מילד בן 14
ששיחק במחשב. בדקתי מיילים, ג'ייק שלח לי תודה על היומולדת
שמח, את המספר החדש שלו, ו- Take care hun. ראיתי מהחלון שנהיה
קצת אור בחוץ, ניסיתי להעיר את שיר ויציק שיקומו כי עוד מעט
זריחה אבל זה לא הצליח, אז יצאתי החוצה לבד. ישבתי על המדרגות
של הרחוב בכניסה והסתכלתי על הצלליות של ההרים שהתבהרו לאט ועל
פס הזהב שנמתח על הפסגות וכאילו הפריד אותן מלהתערבב עם השמים.
חשבתי שבא לי כבר שהשמש תזרח, וכבר התחלתי לחשוד שאולי זה לא
יקרה, אבל אולי ככה זה בחיים. לא תמיד דברים קורים מתי שבא,
וצריך להתרגל לחיות בקצב של העולם ולא ההפך. יציק פתאום בא
מאחורי עם התיק על הגב, יש לו אוטובוס מוקדם לתפוס. ליוויתי
אותו לתחנה, נתתי לו חיבוק פרידה וחזרתי, ועדיין השמש לא זרחה.
מעל ההר נפרס אור אדום שנראה לי קצת כמו שטף דם, שלא רואים את
הפצע ממש, רק את הכאב שמסביב. מכוניות כבר התחילו לנסוע על
הכביש, וגם הנמלים האדומות התעוררו והתרוצצו לי מתחת לרגליים,
אז עברתי לספסל. ופתאום, בדיוק כשכבר הפסקתי לחכות, האדום מעל
ההר הפך לכתום בוהק ומסנוור, בלי צורה מוגדרת, זז כמו גלים.
והוא הלך והתחזק, עד שהייתי חייבת לצמצם את העיניים וזה נראה
כאילו תצא משם מפלצת שמש ענקית, אבל בסוף היא בצבצה לה מעבר
לפסגת ההר, כדור קטן ורחוק של אור.
אני לא יודעת למה, אבל באותו הרגע, כשישבתי שם עם עיניים
מסונוורות מהשמש, הרגשתי פשוט הקלה. קמתי מהספסל, חזרתי לחדר,
ותחת הסדין הלבן צללתי לי עמוק לתוך שינה מתוקה.