"הרחק הרחק מכאן, בעיר ושמה טוקיו..."
שיגורה נאנח, תלש את הדף ממחברתו, וזרק אותו מהחלון. פיו
התעוות לחיוך קודר כאשר שמע את הכדור המאולתר נופל בטפיחה קלה
על הכדור הקודם. אי שם, כלב נבח ושיגורה נאנח בעצב.
אף אחד ביפן לא היה קונה ספר שמתאר את טוקיו בתור עיר רחוקה.
אולי בקצה השני של כדור הארץ. אולי במדינה הקטנה הזאת, נו מה
שמה... ישראל הזאת. הוא קימט את מצחו. המילה 'ישראל' גרמה לו
לחשוב על חום ופרווה מגרדת. כלבים שחורים לא מסתדרים בארצות
חמות.
הטלפון צלצל, ושיגורה הקשיב בזהירות לטורו, הדיירת החדשה -
שכבר הפכה לבת משפחה - מנסה לזהות מי נמצא בקו השני. רק לא
העורכת, חשב בייאוש. כל אדם חוץ מהעורכת...
הוא נאנח בהקלה כשזיהה את קולו הרוטן של קיו, האחיין שלו.
יופי, יש לי עוד זמן. לפחות עד שיחת הטלפון הבאה.
מחסום כתיבה היא מחלה (קטלנית לעיתים) שיכולה לדבק כל סופר,
בשלב כלשהו בחייו. שיגורה הופתע כשזה קרה לו. ואז הוא נלחץ, כי
הוא היה אמור לכתוב טרגדיה תוך חודשיים, וחודש אחד כבר עבר.
הוא שקל ברצינות לחבק את טורו חיבוק פרידה, ולהיעלם אל תוך
הלילה...
נקישה בדלת קטעה אותו מהרהוריו.
"ארוחת צהריים!" אמרה טורו בשמחה, והניחה לפניו מגש מלא ב...
אוניגירי. כמה מפתיע.
"קיו מאחר היום," הודיעה.
"יופי." אמר שיגורה בהיסח דעת.
"הכל בסדר?" שאלה טורו בדאגה.  "איך הולך לך עם הסיפור?"
"גרוע" אמר שיגורה. "אין לי רעיון."
"הו" אמרה טורו. "כשאני מנסה להתרכז במשהו, אני שומעת מוזיקה,
זה תמיד עובד! אני אביא לך את הדיסק האהוב עלי!"
היא נעלמה מאחורי הדלת במהירות, מבלי לתת לשיגורה זמן לומר
מילה.
היא חזרה לאחר כדקה, עם דיסק בצבע...
"וורוד" מלמל שיגורה בחלחלה.
אבל כבר היה מאוחר מדי. מוזיקה עליזה החלה להישמע.
"אבל...!"
טורו ירדה בשמחה לקומה התחתונה, מבלי לשמוע את תחנוניו
המיואשים של שיגורה.
הוא נאנח והביט בדף בהיסוס. לאחר מכן הרים את העט, רק כי רצה
לשמח את טורו. לא היה לו רעיון, לא באמת, אבל לפחות הוא ינסה.

העורכת הביטה במבוכה בשיגורה, שחייך בביטחון.
"אני חושבת ש... הממ..." אמרה בעדינות, "אתה צריך לקחת חופשה
קטנה." היא ניסתה שלא להביט בערימת הדפים המונחים לפניה, שכללו
משפטים כגון
..."לא נורא," אמרה הנערה למראה אהובה המדמם למוות. "לפחות הוא
השאיר לי בננה!"
וגם
...כדור האורז הענקי רחרח מסביבו בזהירות, אך לא הצליח למצוא
את הנערה המפוחדת, שהייתה חמושה בבננה בלבד...

שיגורה חזר מחוייך הביתה.
"נו," שאלה טורו. "מה העורכת חשבה על הסיפור?"
"היא חשב שהוא גרוע." אמר שיגורה בשמחה.
"אתה לא אמור להיות שמח בגלל זה, אתה יודע," העיר יוקי, שהיה
עסוק באכילת אוניגירי.
"דווקא כן," אמר שיגורה. "היא נתנה לי חופשה של חודש!"
"אז זאת היתה המטרה שלך מלכתחילה, נכון?" ניחש יוקי.
שיגורה חייך.
"אבל בסופו של דבר תצטרך לכתוב את הסיפור, נכון?" אמר קיו,
מביע התעניינות נדירה במקצוע של דודו.
"כן," אמר שיגורה. "אבל כבר יש לי רעיון."
"באמת?" שאלה טורו בשמחה.
"על מה?" שאל יוקי, מתעלם בהפגנתיות מקיו, כשזה ניסה לבקש ממנו
את מגש האוניגירי.
"הו," אמר שיגורה, והביט בהיסך הדעת על קיו שקם בשביל לקחת את
המגש, מיואש מבן דודו.
"אני אכתוב סיפור על סופר במחסום כתיבה, שהקשיב לדיסק הלא
נכון."