פה ושם יש ימים שהם אתה,
שכל שיר, כל מנגינה, וכל מילה שאני הוגה-
הן אתה, במלוא מובן המילה.

פה ושם קופץ לי איזה זכרון ממך,
ריח, מגע, או אפילו חצי מבט חטוף.
זכרון קטן כל כך ורחוק,
שמצליח איכשהו לעורר את כל החושים שלי מחדש,
ממש כמו פעם,
ממש כמו אז.

פה ושם, יש עוד חצאי שיחות איתך,
חצאי מילים שאתה אומר,
ומשפטים שתמיד ישארו מזוהים איתך מבחינתי,
אבל כלום לא מרגיש כמו פעם,
כמו אז.

פה ושם מתעורר בי לפעמים געגוע,
שהיה כל כך קטן פעם,
אבל לאחרונה אני מרגישה שהוא כל כך צמח,
עד כדי כך שיש ימים שאני לא מסוגלת להכיל את כולו.
שכבד לי. ואפילו מכביד ומעיק לפעמים.

יש ימים שהם פשוט אתה,
ובימים כאלה - הכל חוזר לי שוב ושוב מהתחלה.