את יושבת בדממה,
על הספסל האחרון שבקצה הרחוב.
עינייך דומעות,
ושפתייך רועדות מהקור העז.
ידייך קפואות,
כמעט כמו קולו המנוכר
ששמעת לפני כחודשיים.
ולחייך הסמוקות,
כעת כחולות כצבע השמיים.
שערך השחור, הארוך, מתעופף לו ברוח,
והחשכה הגוברת מאיימת
להעלים את רסיסי אהבתך האחרונה.
רק עוד קצת נותר,
רק עוד קצת;
לפני שיחשיך.
עלטה גמורה תשתלט
על כל עוברי האורח.
פנייך העליזות תתכסינה באפלה,
ומרחוק, קולך לא יישמע.
רק עוד קצת, את ממלמלת
רק עוד קצת נשאר,
לפני שיחשיך לגמרי.
רגלייך הארוכות תשאנה אותך
אל סוף הדרך
לפני שתקפאנה,
כמו שאר גופך.
וליבך,
יידום.