ועם הזמן הכל חולף

אז איך זה שיש דברים שלא חולפים עם הזמן?
זה כאילו שפועלים עלינו כל החוקים מלבד המימד הזה,
הוא הרחיק והמתיק,
הוא טשטש והבהיר,
הוא הכעיס ופייס,
אבל אף פעם הוא לא באמת העביר.
יש פה הזמנה לכנות שנכתבת מעצמה כמו שיר.

למי אתה כותב?
את מי אתה אוהב?

אנחנו קבורים כל כך עמוק, ואין מי שיקלף מאיתנו שכבות שכבות של
אינסוף.
שום דבר לא שקוף, אפילו לא המבט בעיניים.
מאיפה מתחילים לפשט אותנו?
מאיפה מתחילים להבין מה קרה פה?
אני קטנה מול ההרס הזה,
ואתה קטן מולי.
אם למישהו יש מושג קלוש איך לפתור את החידה הזו, זה כנראה רק
לי, כי אתה מסתכל עליי,
אבל רואה דרכי.

בחושך או באור - אתה אותו אחד
בחום או בקור - משאיר אותי לבד
אתה רחוק, אתה קרוב,
החריקות של הבלמים שלך משגעות אותי,
מתי היה לנו טוב?
מי חשב שיהיה לי עוד בכלל על מה לכתוב?

אבל משהו קורה, אנחנו לא מתכלים
הזמן לא יכול עלינו, אבל גם אנחנו לא יכולים
אני מרגישה כאילו כוונתי לכתוב רק אליך כל החיים
הגעתי כל כך רחוק, אבל לא יודעת איך מתנתקים,
לא ברגשות, אז בטח שלא במילים.
כמה אני חזקה בשבילך,
כמה אתה חזק בשביל אחרים.

והזמן עוד חולף,
ואתה לא מתעייף,
כוכב נוצץ בשמיים מיואשים,
רק דבר איתי עלינו,
אנחנו אלו שמקשים.

ונמאס לי לשתוק,
השורות האלו צועקות אותי
ונמאס לי רחוק,
אנחנו שני קטבים שרוקדים ריקוד מגוחך כל החיים.

תתקרב אליי,
תדבר אליי,
תתמודד עם זה,
תחיה את החיים.

או שתלחץ על המתג הזה שיפעיל את הזמן גם עבורנו, כי אני רוצה
לחלוף.