תבין שהייתי
תבין שניסיתי
תבין שהקרבתי את כל כולי
ובלבד שיהיה לך טוב לצידי.

וכשלא אהיה פה עוד, אולי תחשוב
כמה יכול היה להיות לנו טוב
כי אדם צריך לדעת, כיצד, בטוב וברע לאהוב.

וכשאהיה לך זיכרון חולף ומכביר
כעלה צבעוני המאבד מצבעו ומאפיר
כחיוך המתפוגג לו בן רגע, לשמיעת זעקה המפלחת את האוויר
אז תדע, שאותי, אינך באמת מכיר.

ואולי געגוע אותך יתקוף, ודמעה קטנה תבצבץ בעינך
אותה דמעה שהתגנבה לה מעיניי, הדומעות בגללך
אבל אני, כבר לא ארכך את המכה, לא אהיה פה לצידך.

לא אלטף ברוך את כתפיך הכואבות
לא אמתיק את המכות המרות
לא אאסוף את דמעותיך הדמיוניות
הניגרות להן, אחת אחת, מעיניך הקרות, הריקות.

מאסתי בך, אמור לי, מדוע אשאר
מרחיק אותי ממך, ליבך אינו מכיר בי יותר
אסע לי, הרחק מכאן, הרחק ממך, ואולי שם, במקום אחר.

אך דע לך, כי שם, לא אתפתה ואביט אחור
דע לך, כי לא אתחרט, יותר לא אחזור
מפני שכבר לא נותר בלבי דבר, מלבד חור, שחור.

וכשאלך, אתה תבין.