כל יום מכות.
בבוקר אני מתעורר מסטירה חזקה. לפעמים גם בעיטה.
אני ישן מכווץ. מקופל. מגן על עצמי בידיים. מראש. גם הרגליים
מקופלות פנימה. כמו עובר.

אוכלים ארוחת בוקר. המטפלת עוברת בין השולחנות. מסתכלת במבט קר
וחד. כולנו מרכינים את הראש ואוכלים בשקט. אסור להסתכל לאף אחד
בעיניים. אסור. אסור לדבר. אסור.

ניסיתי פעם לברוח. שברו לי את יד שמאל. אמרו לי להגיד לרופא
שנפלתי. אמרתי.

יום אחד אמרו שבאים אנשים לבקר. אנשים חשובים.
רחצו אותנו באמצע השבוע. נתנו בגדים נקיים. אמרו לחייך.
באו אנשים. איש אחד מבוגר עם חיוך בעיניים לקח אותי הצידה
ושאל:"אתה בסדר? מקבל כל מה שאתה צריך?" וניסה לגעת לי בשיער.
זזתי מיד הצידה מפחד.
האיש הסתכל עלי במבט עצוב. לא ראיתי אותו יותר.
אותו יום קיבלנו מכות רצח. "אמרנו לחייך!" אמרה המטפלת בקול
שקט והמשיכה להכות אותי.
כבר לא כואב לי. כלום.

אתמול יונתן עצבן אותי.
הוא אמר משהו על אמא שלי.
באו אנשים עם חלוקים לבנים ולקחו אותו.
עם המזלג שנשאר בתוך עין ימין. כל הפרצוף שלו מלא דם.
המטפלת הרביצה לי.
לא כואב לי.

אף אחד לא מדבר איתי. גם אני לא מדבר.
גם לא עם עצמי.

מצאתי עכבר אפור. שמתי אותו בקופסה מתחת למיטה.
לפעמים אני מביא לו אוכל.
לפעמים אני תולש לו שערות. הוא מצפצף בכאב.
אני לא רוצה להרוג אותו.
הוא חבר שלי.
אולי אני אהרוג אותו בכל-זאת.
הוא חבר שלי.
מחר.