למה שגילינו אי שם בתוך הלא נודע העמוק של החלל לא היינו
מוכנים...

עוד מההתחלה, בפעם הראשונה כשחלליות הסיור הראשונות ששלחנו
זיהו חיים תבונתיים בחלל התכוננו לתרחישים הגרועים ביותר.
הממשלה זיהתה מיד את הסכנה שאורבת לנו בגזע תבוני ששוכן כל כך
קרוב אלינו. הפוליטיקאים מיהרו להרגיע את התושבים והבטיחו
שהגזע האנושי לא יאפשר לאף אחד להעמיד אותו בסכנה. השלטונות
מיהרו והאיצו את פיתוח כלי הנשק שלנו ככל שיכלו. בנינו חלליות
שיוכלו לספוג תקיפות מכל סוג שיכולנו לחשוב עליו, והטענו אותם
בכלי נשכק שיכלו למחוק את כל העולם שלהם משמי הלילה. הכשרנו
חיילים מובחרים שיוכלו לבצע התנקשויות אסטרטגיות עמוק בתוך
השטחים הלא מוכרים של כוכב לכת שונה כל כך משהכרנו. הגנרלים
הבכירים ביותר שלנו יצאו בראש צי אדיר, של אלפי חלליות אל הלא
נודע מוכנים לכל.
אבל עם מה שהם גילו על הכוכב ההוא הם לא ידעו איך להתמודד.
הכוחות העצומים שנשלחו למלחמה התפרצו לדלת פתוחה לרווחה. תארו
לעצמכם את הפתעתם כשהם גילו שאף אחד לא מנסה לתקוף אותם, או
אפילו להגן על הכוכב. החיילים התקדמו ללא שום מכשול אל מה
שאנחנו האמנו שהם בנייני השלטון וצרו על המקום. הגנרל הממונה
על הכוח הורה לו להמתין שם בעוד שהוא נכנס, בלוויית מספר
מחייליו המובחרים לתוך הבניין. הוא סירב להאמין שהצלחנו להפתיע
אותם עד כדי כך שהם לא הספיקו כלל להתנגד וחשד שמדובר במלכודת.
להם אין בהיכרך את כללי המלחמה שאנו כה מקדשים. מי יודע אם
התרבות הברברית שלהם אינה מאפשרת להם לתקוף את המנהיגים
ישירות. אבל הוא היה חייב לנסות ולאפשר להם כניעה, העובדה שהם
אינם בני תרבות אינה אומרת שעלינו לאבד גם את תרבותנו.
כשמצאו לבסוף החיילים את הדלת הראשית אל מה שנראה היה כאולם
הישיבות שלהם הם לא האמינו למראה עיניהם. שני חייזרים, ישבו
אחד מול השני לצד שולחן  עמוס במאכלים ובהו בהם בתמיהה.
"שלום," אמר אחד מהם לחיילים שעמדו המומים בפתח. "אתם מהכוכב
ארץ, הלא כן? התכבדו, בבקשה". העובדה שהם דוברים את שפתם
הדהימה את החיילים עוד יותר. הם לא הצליחו להוציא הגה מפיהם,
עד שהגנרל התעשת והחל לדבר אליהם: "באנו להציע לכם כניעה
מוחלטת, וללא תנאים" הוא אמר בכל הסמכותיות שהצליח לגייס באותו
רגע. "כניעה?" תמה אחד משני החייזרים. "אני לא יודע מה זה, אבל
אם זה אכיל אני אשמח לטעום את זה. צפינו בכם זמן רב, ולמדנו
עליכם דברים רבים, כמה מהמאכלים שלכם נראים מאוד מעניינים ואני
אשמח לטעום אותם. גם היינו באים לבקר, אבל חשבנו שזה יהיה קצת
חצוף להפריע כך בלי התרעה הולמת".
הגנרל חשב בתחילה, שזהו סימן לזלזול. כעסו געש על התגובה חסרת
התרבות הזו להצעה כל כך נדיבה והוא הרים את נשקו וכיוון אותו
לעבר היצור. פניו של החייזר שינו מיד את הבעתם. זיק של פליאה
קפץ לעיניו, וחיוך פשט על פניו. "זהו אחד המכשירים המוזרים
הללו שאתם משתמשים בהם כל הזמן, הלא כן?" הוא קם והסתכל מקרוב
יותר אל תוך קנה הרובה. "הוא פולט גושי מתכת קטנים במהירות רבה
ומשמש בדרך כלל כדי לקרוע רקמות בגוף של יצורים שונים". הוא
שלח את ידו בהיסוס, כאילו ללטף את הקנה אך לא נגע בו. "תמיד
תהיתי למה אתם משתמשים בהם".
הגנרל הרחיק את הקנה במהירות. הוא כבר כמעט ולא שלט בכעסו
וצעק: "אתם לא מבינים?! באנו לכבוש את הכוכב שלכם, אנחנו
תופסים פיקוד!". החייזר שתק לרגע, פניו איבדו את החיוך והוא
אמר בקול שקט: "זו תהיה קצת בעיה, אתה מבין. אנחנו נוהגים
לבחור את המנהיגים שלנו בעצמנו". הוא שתק לרגע נוסף אך אז חזר
לחייך ומיהר להוסיף: "אבל אם תהיה מוכן לחכות שנתיים בקרוב
יהיו לנו בחירות נוספות, ונשמח אם תנסה להתמודד על השלטון. הבה
נדון על כך בארוחת ערב, שבו איתנו בבקשה".
הקצין דרך את נשקו וכיוון אותו לעבר ראשו של היצור. אצבעו החלה
לוחצת בחוזקה הולכת וגדולה את ההדק עד שהוא חש שכל מאמץ נוסף
יפעיל מנגנון הירי. פניו של החייזר לא שינו את הבאתן כלל וחיוך
טיפשי עדיין היה מרוח עליהן. ואז הוא הרפה מן ההדק. "אתם באמת
לא יודעים מהי אלימות?" הוא נענה בשתיקה ובאותו חיוך טיפשי.
הוא נאנח והוריד את נשקו. הוא הסתובב בזהירות והצביע על שניים
מחייליו. "אתם, הישארו כאן, והשגיחו עליהם. אם יעשו דבר חשוד
יירו בהם." הוא ניסה להדגיש את הסמכות שבקולו אך ניכר היה בו
שהוא המום מן המצב. "אני צריך ללכת לדווח לשלטון".
הוא יצא מן החדר בצעדים נחושים ואחריו כל חייליו. מהר מאוד הוא
נאלם בקצה המסדרון. שני החיילים שנותרו מאחור עמדו ובהו
בחייזרים, שתיקה השתררה בחדר כששני הצדדים בהו אחד בשני
במבוכה. עד שהמנהיג שלהם שבר את השתיקה "אז... מה בדיוק זו
אלימות?". החיילים הסתכלו זה בזה לרגע אחד, ואז חזרו להסתכל
עליו, מחפשים את המילים.

המסר שהגיע מהשלטון היה חד וחלק. להמתין שם להוראות נוספות.
בינתיים להימנע מהתנגשויות ככל שאפשר. והבא את מנהיגיהם לכאן.
הגנרל הבין בדיוק את כוונות השלטון. אם הם אינם משתמשים
באלימות, ואין להם כלי נשק, אין להם כוח כלל, ניצולם יהיה הרבה
יותר ריווחי מאשר השמדתם. אך לאחר כל התעמולה הזו כיצד ניתן
להצדיק סחר עם 'האויב הנורא המאיים על האנושות'? הם יאלצו
להציג את מנהיגיהם , ולגרום להם להיראות כנכנעים. מסיבה זו הם
יצטרכו לצלם אותם על סיפון החללית של כוחות כדור הארץ.
כשהוא חזר לבניין השלטון הוא מצא את שני חייליו אוכלים בתיאבון
לצד החייזרים שקועים בשיחה עמוקה. "אז אם ברצונך שמשהו יעשה אך
מישהו אחר מתנגד לו אתה גורם לו סבל עד שהוא מסכים לפעול על פי
רצונך. הוא יודע שברגע שיסכים יפסק הסבל. אך הוא מצידו גורם לך
סבל כדי שאתה תסכים לרצונו, כך שהאחד שגורם את הסבל הרב ביותר,
זוכה בכך שרצונו ממומש.  או יותר נכון, האחד שלא יכול לעמוד
בסבל ראשון, נאלץ לוותר" אמר אחד החייזרים באיטיות. כאילו הוא
מנסה להבין את הדברים תוך כדי אמירתם. החייל נאנח ואז אמר " לא
בדיוק, אבל פחות או יות..." הוא השתתק ברגע שהבחין בקצין שלו
ונאמד לדום. החייל השני קם מיד אחריו.
הגנרל רתח מזעם על ההתנהגות המחפירה של שני חייליו אך ידע כי
עליו להציג פנים נעימות ככל האפשר. הוא בלע את כעסו, הטה את
פיו למעיין חצי חיוך ופקד על החיילים לעבור לנוח. החייזרים
התנהגו כאילו לא הבחינו בסיטואציה, והמשיכו לשבת מהורהרים. ואז
אחד מהם פנה שוב אל החייל ואמר: "אצלנו כשיש חילוקי דעות אנחנו
מגיעים לפשרה תוך כדי ארוחת ערב. למעשה זה בדיוק מה שעשינו
כאשר אתם הגעתם לכאן עכשיו. אני ועמיתי שיושב כאן ניסינו לדון
בבעיה של חלוקת אדמות במרכז האזור המזרחי של היבשת הזאת."
"ואתם תמיד מצליחים להגיע לפשרה?" שאל הגנרל ההמום, שלא כבש
לרגע את סקרנותו. "כמובן שלפעמים זה לוקח יותר מערב אחד.
לפעמים אנו צריכים לדון בנושא לאורך שנים רבות. במקרים כאלו
המנהיגים מתחלפים אך הם ממשיכים לדון מאותו המקום שאליו הגיעו
קודמיהם" ענה לו היצור. " זה מטופש לחלוטין," אמר הקצין
בזלזול, "הדיונים הללו יכולים להמשך לעיתים אף עשרות שנים".
"ממה שהבנתי", ענה לו החייזר, "המלחמות שלכם נמשכות לעיתים אף
יותר..."

התהלוכה המוזרה שתוארה בתקשורת בכדור הארץ כ-'מצעד הניצחון'
יצאה עוד באותו היום. הגנרל הקפיד לצעוד בראש, ואחריו מיטב
חייליו. שני המנהיגים יצאו בסופה של התהלוכה כשמאחוריהם רק שני
חיילים חמושים. הם הלכו להם, מצחקקים בשפתם על מנהגיהם המוזרים
וחסרי הטעם של בני האדם. כשהם הגיעו לדלת, נהג אחד המנהיגים
בנימוס המקובל והציע לחברו לצעוד קדימה ראשון. המנהיג השני היה
בן תרבות בעצמו ועל כן סירב כמובן להצעה והחווה בידו לראשון
לצאת לפניו. בדרך כלל היה נמשך הטקס המוזר הזה שעות, אך לפתע
הבזיק רעיון בראשו של אחד מהם. הוא הרים את ידו, והנחית אותה
חלושות על ראשו של חברו, ואז אמר: "צא קודם או שאגרום לך לחוות
כאב שוב" המנהיג השני מיהר לצאת ראשון אך פניו הביעו כעס
ופגיעה. החיילים שצחקקו מאחוריהם לא הבינו שזו הייתה תחילתו של
אסון.  

תוך עשרים שנים החייזרים כבר רכשו את הידע בלוחמה שנדרשו לבני
האדם אלפי שנים לפתח. המלחמות הפנימיות על הכוכב שלהם גבו אלפי
קורבנות והרסו את תוואי הנוף המפואר שפעם קישט את האזור. היו
כמובן בני אדם שניסו להגיע אל הכוכב וללמד את החייזרים כיצד
לערוך שלום, אך אלו בדרך כלל נקלעו לאש הצולבת. "ובכל מקרה",
כך נאמר להם, "כיצד אתם תוכלו ללמדנו כיצד לעשות שלום?". אך
רובנו מאוד נהנינו מהלוחמה המתמשכת. הדרישה המתמידה לשירותים
ומשאבים, ובעיקר לכלי נשק אשר בני האדם שמחו לספק חיזקה את
כלכלת העולם במידה ניכרת. רמת החיים הגיעה לשיא שלא נראה
כדוגמתו מעולם. אפילו המלחמות כמעט ופסקו על כדור הארץ מכיוון
שהיה הרבה יותר ריווחי למכור את כלי הנשק.
אז קרה המפנה. אנחנו אפילו לא בטוחים כיצד זה קרה. יום אחד הם
פשוט פתחו במלחמה בנו. הם לא הכריזו מלחמה, הם לא טענו לעילה
למלחמה, הם פשוט תקפו. הם לא תקפו חיילים. הם פתחו בתקיפת
מוסדות השלטון. כנראה שהאמינו שיהיה יותר קל לחסל אותנו אם
יחסלו קודם כל את הגורמים העומדים בראש.  אנחנו עדיין לא
בטוחים איך הם עשו את זה אבל אנשי שלטון פשוט נפלו ומתו.
הפוליטיקאים עמדו המומים בעוד שהם נהרגו אחד אחרי השני.
המנהיגים שלחו את צבא כנגדם אך הוא נבלם באמצע הדרך. אחד אחרי
השני הם נהרגו נשיאים, ראשי ממשלה, שרים ומזכירי מדינה. עתה,
כשעמדו מול איום שלא הכירו, ניסו הפוליטיקאים להתמודד איתו
בדרך היחידה שידעו להתמודד עם דברים - הם יצאו בהכרזות
בתקשורת. בתחילה הם איימו על החייזרים, ואז הבטיחו להם הבטחות
כשהמשיכו ההתקפות הם התחילו להתחנן. הם הסבירו שלא כך אמורה
להתנהל מלחמה. שעל פי על האמנות אסור לפגוע בדיפלומטים. שהם לא
אמורים למות, לצורך זה קיימים החיילים.
אבל זה לא עזר. כל אחד מהפוליטיקאים הבכירים מת. אך המלחמה לא
פסקה. הגנרלים לא היו מוכנים לוותר על עתיד האנושות. הם שלחו
את חיילינו למתקפות אמיצות הם גייסו לצבא את כל האזרחים
הבוגרים, גברים ונשים, והשיגו הישגים קרביים אדירים. אך המלחמה
גבתה עוד ועוד קורבנות. כוחות הצבא שלנו הלכו והתדלדלו, וכך גם
שלהם. ידענו את זה מכיוון שהם החלו לשלוח ילדים אל שדה הקרב.
חייזרים קטנים שניכר עליהם שעוד לא הספיקו להתפתח לחלוטין נשאו
בקושי רב כלי נשק ורצו לעבר החיילים שלנו כאילו הם במגרש
המשחקים. בתחילה ביקרנו אותם על כך, זו הייתה דוגמא נוספת
לברבריות שלהם. הכוחות שלנו הוסיפו להתדלדל, והמספרים שלהם
הנחילו לנו הפסדים כואבים בשדה הקרב. בסופו של דבר החליטו
הגנרלים שאין ברירה, וגם אנחנו שלחנו ילדים להילחם.
המלחמה התמשכה, עד שכמעט כל האוכלוסייה שלנו נכחדה, וכך גם
שלהם. כשהגענו לקרב על כוכב לחת נידך באמצע הדרך, היה ברור
שזהו הקרב האחרון שתוצאותיו יקבעו הכול. הקרב היה עקוב מדם,
והקורבנות היו רבים. אחד אחרי השני מתו השורדים האחרונים של
המלחמה עד שנותרו רק ארבעה. משני צדדים מנוגדים עמדו הגנרלים,
שלנו ושלהם. הם דרבנו שני ילידים, חיילים מכורח המציאות להילחם
זה בזה. על שני הילדים נראו סימני המלחמה. שניהם נותרו גדמים
בשני ידיהם, ולא יכלו עוד לירות. אך הגנרלים המשיכו לדרבן.
בלית ברירה החלו הילדים נוגחים אחד בשני בראשם, אך לא נראה היה
שאף אחד מהם מתכוון להיכנע.
השמש החלה לזרוח על שדה הקרב. הילדים המותשים המשיכו עוד
לנגוח זה בזה אך כוחותיהם כמעט אזלו ולא היה כל כוח
בתנועותיהם. מהצד היה זה נראה כנראה כאילו הם מנסים להתכרבל זה
בחזהו של האחר. הגנרלים עדיין לא אמרו נואש והמשיכו בהתלהבות
לדרבן את החיילים להילחם. עד שלבסוף תש כוחם של הילדים לחלוטין
והם שניהם נפלו במקומם האחד על השני. הגנרלים ההמומים השתתקו
לחלוטין. הם עמדו זה מול זה והביטו אחד בשני בשתיקה.

יום חדש זרח על הכוכב המוזר.