"תפסיק כבר" התחננתי.
הוא לא עזב,הוא לא הרפה.
הסימנים הכחולים שהיו על גופי עדיין חרוטים בזיכרון.

הכרנו במאי 2005,האביב היה בשיאו,הקיץ עמד בפתח.
זו הייתה תקופת סוף הלימודים,כמעט ולא הגענו לבית הספר,
במקום זה היינו מבלים שעות בחוף הים,משתזפים על החוף.
היינו הולכות כל החבורה,מביאות אבטיח קר וצונן, מדברות על
הכול.
סיפרתי להן על כמה שטוב לי איתו, על האהבה שרק גוברת וגוברת.
באותה התקופה היינו רק חודש ביחד.
תמימה.

בכל בוקר הייתי מתעוררת ומגלה בפלאפון הודעות ממנו.
"נסיכה שלי, שיהיה בוקר טוב, אוהב אותך".
חיוך גדול היה עוטף את כולי,ממיס אותי לחלוטין.
היינו מדברים שעות בפלאפון ונפגשים כמעט בכל יום.
הוא היה לוחש לי מילים באוזן, ומעביר את ידיו הגדולות על
גופי.
כשהייתי איתו לא חשבתי על שום דבר,
רציתי להיות איתו,
ורק איתו.
הוא היה קונה לי מתנות, כותב לי מכתבים, מפתיע אותי בכל פעם
מחדש.
ככל שעבר הזמן,התאהבתי בו יותר ויותר.
תמימה.

באחד מערבי שישי תכננתי לצאת עם החבורה הקבועה למועדון.
התלבשנו,התארגנו ורצינו לצאת, כשפתאום דפיקה בדלת.
פתחתי את הדלת וראיתי אותו עומד מולי.
"אנחנו בדיוק יוצאות למועדון,יש מצב שניפגש כבר מחר?"
"אני חייב לדבר איתך, עדי"
"אוקיי.בנות חכו לי שנייה, אני כבר יורדת"

המבט שלו היה קר ומאיים.
"מה קרה לך?על מה רצית לדבר איתי?"
אני רוצה להיות איתך קצת,אולי תוותרי על המועדון ותישארי
איתי?"
"אבל מאמי,כבר קבעתי עם חברות,הן מחכות לי למטה"
"את לא רוצה להיות איתי?"
"אני רוצה,אבל כבר קבעתי איתן, איתך אני נמצאת כל השבוע,
אני רוצה לצאת איתן עכשיו"
"את לא יוצאת" הוא אמר.
"סליחה?" אמרתי. "מה זאת אומרת לא יוצאת"? ניגשתי לדלת,ורציתי
לצאת.
הוא חסם לי את היציאה והצמיד אותי אליו בחוזקה.
מעולם לא ראיתי אותו ככה.
התקשרתי לחברות ואמרתי להן שאני נשארת איתו ושאני אבוא בפעם
אחרת.
היינו יחד כל הערב,
הוא הצמיד אותי אל גופו ונישק אותי כמו שמעולם לא נישק.
הייתי בעננים.מאוהבת.
תמימה.

הוא המשיך עם הSMSים והשיחות,
הייתי נמסה בתוך זרועותיו.
הוא עשה לי טוב, הרגשתי נאהבת, כמו שמעולם לא הרגשתי.
הוא היה מבלה אצלי ימים שלמים, היינו הולכים לכל המקומות
ביחד,
כולם הסתכלו  עלינו בקנאה,
היינו מאוהבים.
תמימה.

לאחר חצי שנה ביחד זה קרה.
היינו אצלו בחדר,מאוהבים מתמיד.
קבעתי עם חברה להיפגש וללכת לסרט,התכוונתי לצאת ולפתע הוא חסם
אותי בגופו.
"תן לי לעבור" אמרתי לו.
ולפתע הופיע המבט ההוא,הקר והמאיים שהיה לו באותו ערב שישי.
"את לא עוברת" הוא אמר. "את נשארת איתי".
"קבעתי עם ירדן, תן לי לעבור"
"את לא הולכת!" הוא אמר.
"תפסיק כבר עם המבט הזה,הוא מפחיד אותי".
והוא שוב פעם הצמיד אותי אליו בחוזקה,כמו באותו ערב שישי.
ניסיתי לפתוח את הדלת ואז הוא אחז בידי בכוח.
הוא השכיב אותי על המיטה והתחיל לפשוט את בגדיי.
"את לא הולכת מפה,את נשארת איתי,הבנת?" הוא צרח.
והמבט רק הלך והתחזק.
הדמעות זלגו על גופי העירום.
"תפסיק כבר", התחננתי.
הוא לא עזב, הוא לא הרפה.

לאחר אותו יום הייתי נחושה בדעתי לגמור איתו,
האהבה שלו הפכה לאובססיביות,
הוא היה מתקשר בכל שעה ודקה,תמיד רצה לדעת איפה אני ועם מי אני
נפגשת.
הייתי חנוקה.הייתי צריכה את המרחב שלי.
הוא בכה לי ימים שלמים והצטער על אותו ערב ארור.
אבל הסליחות שלו כבר לא היו חשובות בעיניי,
רציתי לסיים עם זה כמה שיותר מהר.
הוא לא עזב, הוא לא הרפה.
גם לאחר שאמרתי לו שאני לא רוצה יותר,הוא המשיך.
הוא התקשר אליי,שלח SMSים וביקש שניפגש.

האהבה סינורה אותי וגרמה לי להאמין שהכול מושלם.
עברה שנה מאז,
כרגע אני בקשר רציני עם מישהו שהכרתי.
אני לא נותנת לאהבה לסנוור אותי,אני לא התמימה שהייתי אז.
אותה בחורה שנתנה לדברים להמשיך למרות שהיו כל הסימנים.

מאז הבנתי שאהבה היא דבר נפלא,
אבל אובססיביות יכולה להרוס.


סיפור מפרי הדמיון