הכרתי מישהו, 5 שנים שהכרתי. פה ושם היינו ביחד, פה ושם היינו
אוייבים, פה ושם דיברנו, פה ושם ניתקנו קשר...
הוא תמיד היה הרבה דברים בשבילי, הוא היה מיוחד... הכי מיוחד
בעולם. גם כשכעסתי עליו ידעתי את זה, גם כשלא דיברנו ידעתי את
זה. וכשכן דיברנו הערכתי את זה פי... פי כמה וכמה.
הוא היה בחור כזה, שכשהוא אוהב זה טוטאלי. וכשהוא נותן מחמאה -
היא כפולה ומכופלת, כי הוא לא נוטה לתת מחמאות לעיתים קרובות,
או לכל אחד. ולי הוא נתן. ואותי, הייתה תקופה שהוא אהב.
שנה כמעט שלא דיברנו, ואני לא ידעתי מה קורה איתו, ידעתי שהוא
מתכנן לטוס לחו"ל וכבר הייתי בטוחה שעזב ושלא אשמע ממנו לעולם.
תמיד חשבתי עליו, תמיד. לא משנה באיזה שלב הייתי בחיים שלי הוא
תמיד היה שם במקום מסויים ותמיד ידעתי להתגעגע אליו. היו לנו
חוויות מטומטמות כאלה, של ילדים קטנים. אבל חוויות שהיו לי רק
איתו מעולם. לעולם. היה אומר שהנשיקות שלי זה הסמים שלו, שאם
לא יראה אותי ימות תוך כדי נסיון גמילה... קרא לי בשמות שרק
הוא המציא. וקבע עליהם בעלות "ספאנקי רק של ספי! רק שלי"
יום אחד קראתי בבלוג שלי פוסט שקשור אליו, מלא בזכרונות תמימים
והציף לי את כל הגעגוע שכמעט ונשכח... לקח לי כמה ימים ובסופו
של דבר החלטתי שאני חייבת ליצור איתו קשר, איכשהו. בכל דרך.
בסופו של דבר מצאתי כתובת מייל ישנה שלו וקיוויתי שהוא עדיין
נכנס אליו, אז שלחתי הודעה מהלב -
הכותרת הייתה "מלאך :]" והתוכן
"סמי חופשי
פשוט הוא לא נורמלי
מגיע מאחור
מגיע לך לגמור
תראי אני מבטיח
רק תני לי לעזור
והנה זה מגיע..."
יצור מופלא שלי, אני מתגעגעת. נעלמו עקבותיך ונותרתי עם חלל
ריק בלב.
תן אות חיים, סימן... ועשה אותי למאושרת באדם.
וואו, כל כך חסרות לי השיחות שלנו, הקיום והנוכחות שלך. אי
אפשר לתאר במילים.
רוני הזאת ששכחת [שממש מקווה שאתה עוד נכנס למייל שלך].
תוכן כזה, שרק הוא מבין.
חיכיתי מלא זמן, נכנסתי 6 פעמים ביום לבדוק ובסופו של דבר
קיבלתי הודעה! נכנסתי, כולי מתרגשת ומאושרת ונפגעתי ממש -
מה קרה שאחרי כל השנים האלה החלטת לשלוח הודעה? את עד כדי כך
לבד?
זה לא שבפעמים האחרונות שדיברנו היה משהו באויר, זה לא שהיה
משהו בלב שאמור להשאיר חלל ריק.
ואם זה להומור ובדיחה בשבילך, אל תתאמצי, עברתי את הגיל של
המשחקים, עברתי את הילדות שלי.
אני לא הולך לכתוב שחשבתי עלייך והתגעגעתי, אבל אם את רוצה
לדבר - אני לא רואה סיבה שלא. הוספתי אותך למסנג'ר והורדתי את
האיגנור, תכתבי לי אם את חושבת שזה מה שאת רוצה.
ואני שוב אומר, אין לי סבלנות למשחקים או ילדים קטנים.
אסף, הזה שאת לא מכירה.
לא ידעתי מה להגיד, זה שבר לי את הלב...
וואו.
אני.. פשוט לא מאמינה שזה מה שרשמת לי כרגע.
ואני כולי באתי ממקום של געגוע עמוק ורצון מטורף לדבר איתך
ולשמוע ממך שאשכרה חיפשתי כל דרך אפשרית כדי להשיג אותך ולרשום
לך הודעה, שתדע שאני כן חושבת וכן מתגעגעת. ולא, אני לא שולחת
מיילים על בסיס יומיומי לאנשים שהקשר שלי איתם נותק בדר"כ...
למעשה, אני לא עושה את זה בכלל.
גם אני התבגרתי, אתה יודע... לא נשארתי ילדה [דיי סתומה יש
לומר], למה שאני ארצה לחדש איתך קשר ואתאמץ בשביל שתהיה לי
להומור ובדיחה?
ולמה שלא ישאר משהו שיותיר בי חלל? קראתי לא מזמן את Fallen
Angels שלי בעקבות התקלות לא ברורה בפוסט שהכיל בתוכו זכרונות
כל כך מדהימים ממך... ודברים כל כך יפים. שזה כל מה שראיתי, כל
מה שרציתי לזכור ממך - רגעים יפים.
"אני זוכרת אותי ואת אסף, בחניה של המרכז, הכביש היה חם... אני
זוכרת את הילדים שהציקו לנו ואותי ואת אסף רודפים אחריהם. אני
זוכרת אישה מבוגרת שצועקת עלינו שאנחנו חולי נפש, אני זוכרת
אותנו צוחקים ואומרים לה תודה. אני זוכרת אותנו על הספסל בגן
ליד המרכז, צועקים לאנשים שבשביל להסתכל הם צריכים לשלם. אני
זוכרת את החיוך שלו ואת החתול שבהה בנו בבהלה. אני זוכרת אותו
אצלי בבית, על המיטה שלי, עושים מעשים אסורים. אני זוכרת נאיפה
ובגידה, אני זוכרת תשוקה ומשיכה מטורפת שאי אפשר לשלוט בה. אני
זוכרת אותי ואותו על הרצפה בסנטר בת"א, אני זוכרת את השטויות
שהוא אמר כשאני, דנה ומאיה חזרנו מאילת."
28.6.05
וזה נשמע כאילו... כאילו כלום פתאום כשאמרת שאני בודדה. שרק
בגלל זה אני רוצה לדבר איתך שוב, בגלל שמשעמם לי בחיים ואני
ילדה קטנה ומפגרת.
הלוואי והיית אומר שגם אתה חשבת עלי פעם או פעמיים ושעליתי
במוחך ואולי אפילו לרגע קצר שחולף כהרף עין.
אתה פשוט עושה לי טובה עכשיו שאתה מוריד אותי מהאיגנור או
משהו... ואני, לא דמיינתי את זה ככה...
אז אני מצטערת, באמת.. שנפלתי עליך ככה פתאום. אם לא התגעגעת
אפילו פעם אחת ולא חשבת אפילו לרגע אז אולי לא הייתי צריכה
לשלוח את ההודעה הזאת... אם אתה רק עושה לי טובה שאתה הולך
לדבר איתי עכשיו ולא עושה את זה כי אתה באמת רוצה, כי מסקרן
אותך, כי מלהיב אותך, כי בא לך- אז אולי עדיף שלא...
אני מעדיפה לחשוב שיצאתי סתומה גמורה על סף הפתאטית בהודעה
הזאת ולא לחשוב שאתה קיים כי אתה עושה לי טובה...
"אסף. אסף שלי... אלוהים, אם רק היית יודע כמה יצא לי לחשוב
עליך בחודש האחרון - לא אתפלא אם שברת כבר את כל הבית והלכת
לרופא אלרגיה מרוב שגירד לך האף. ואני לא יודעת אם הגעגוע הזה
מגיע דווקא בגלל שזה כל כך ישן נושן, כשהיינו כל כך תמימים
ושדברים קטנים כמו נשיקה היו ביג דיל, או שהגעגוע דווקא בגלל
שאתה לא פה. לא שמעתי ממך כבר כמעט שנה. שנה... והכי עצוב שאני
לא יכולה סתם ככה להתקשר פתאום, להגיד "ספי...?" ולחייך חיוך
מבוייש.
אתה זוכר אותי גם? חושב גם? אי שם- אתה עוד חי?
עשיתי טעות שקראתי את הפוסט ההוא, עם הזכרונות שלי...
אני לא יודעת למה אני הכי מתגעגעת - לשיחות שלנו, שתמיד זרמו
ונשמעו כאילו נלקחו מאיזה ספר רב-מכר שאנשים משלמים עליו 78
שקלים בסטימצקי, או לסרקזם המצחיק שלך, לעובדה שהיית שונה
ומיוחד כזה, היה לך אכפת ממני ממש, חיזרת בטרוף ואהבת כמו ילד.
זה מעלה לי חיוך נוסטלגי מטורף. הייתי רוצה לדבר איתך אפילו
עוד שיחה אחת, גם אם היא הייתה מורידה לי מכל ה-היי הזה עכשיו,
הייתי מוכנה. כמו Fallen Angels שלי, שיחה תמימה וילדותית עם
הילה מפוארת."
20.7.08
סליחה.
אחרי כמה זמן הוא הגיב, עם כותרת "טעיתי"-
הגזמתי בתגובה שלי, אני מצטער.
זאת לא פעם ראשונה שמישהו מהעבר מנסה לחזור לחיים שלי וכדי
להרוס, וכבר קרו מיקרים מעולם.
אני מנסה לחיות חיים שקטים עכשיו, ואם את באמת באה מנקודה
שקטה, אני לא עושה לך טובה, אני כן אשמח לדבר איתך ולהזכר ביום
שהורדתי לך את החזייה בהתרגשות כשאמרת לי שאני לא באמת רוצה
לעשות את זה ולא כדאי, ושאמא שלך העיפה אותי מהבית.
כן יצא לי לחשוב עלייך, גם בתמימות וגם חלומות רטובים, אני
מודה. אבל תמיד יש את הכעס של הימים האלו.
אני כבר לא אותו ילד, ואני מנסה לשמור אותו מאחור.
בקרוב אני גם אצטרך להשאיר את הכל מאחור.
אני:
למה בקרוב תצטרך להשאיר את הכל מאחור?
הייתי רוצה שתסלח לי על דברים שקרו בעבר ותקבל שגם אני השתניתי
והתבגרתי. וכמו שאתה מנסה להשאיר את העבר מאחור כך גם אני.
והייתי רוצה להכיר את האסף החדש הזה, ברשותך.
והוא:
אני עוזב את הארץ בקרוב, אז יהיה לנו מעט זמן להכיר מחדש, אם
את באמת מתכוונת לזה
אם את רוצה לשבת איפשהו ושנדבר, זה יהיה נחמד, רק אל תצפי
לשיער ארוך - אין יותר.
מחר אני חוזר הביתה, להרצליה, עד יום חמישי ככה (אני עוזב את
הדירה), אז אם זה נוח לך, תספרי לי
המספר החדש והזמני שלי הוא
או במסנג'ר הרגיל, איך שנוח לך.
כנראה שיש הרבה מה להשלים.
וחזרנו לדבר. דיברנו מלא והיו לנו שיחות עמוקות כמו פעם,
שבעקבותיהן נכתבו הרבה דברים [שלי].
ידעתי שהוא עוזב, ידעתי שאין לי הרבה זמן ובכל זאת התעקשתי כי
כל הרגשות שלי צפו וחנקו אותי.
אז נפגשנו.
הוא היה כל כך יפה, כמו שזכרתי אותו וחייכתי חיוך ענקי וגם
הוא.
"באמת נהיית יותר יפה משיכולתי לדמיין" הוא אמר
ושכבנו
פעם ראשונה שלנו ביחד, אחד עם השני. וזה היה קסום, כל כך כל כך
קסום. הכי קסום שהיה לי, והיו לי קסומים מעולם.
הכל היה מושלם, הוא, הרגע, האקט. אפילו השיחות הקטנות באמצע
היו מושלמות...
איך אמרתי לו שנייה לפני שפתח את החזייה "אתה לא באמת רוצה
לעשות את זה" והוא חייך חיוך זדוני ואמר.. "הו.. דווקא כן".
ואיך קם אחר כך למזוג לנו מים, כשכבר נהיה חשוך [וזה מצחיק,
שהסיפור התחיל באור יום עם תריסים פתוחים וחוסר בושה והשלמה
עצמית של שניינו והסתיים בחושך מוחלט] ואני שתיתי ואז הוא נשכב
לצידי בכפית וליטף אותי. והמגע העדין של הידיים שלו, הנשיקות
המדהימות.. ה... הכל. כמה אהבה וחיבה ושלמות ממש. הכל היה פשוט
מושלם שרציתי למות באותו הרגע.
וכשהייתי חייבת ללכת היה כל כך קשה להפרד, ובקושי רב שמטתי את
עצמי מיידיו.
ולמחרת בבוקר קמתי עם חיוך חיי והוא החמיא, מחמאות כל כך יפות.
כפולות ומכופלות, למקרה ששכחתם.
ומאז עברו הרבה דברים. שיחות, מהותיות וטיפשיות, הרבה כעס וכאב
וצער משני הצדדים.
הוא אמר "נכנס בי הרגש שאני לא רוצה לעזוב ולגרום לך להרגיש
איפשהו שעזבתי אותך. תתרגמי את זה כמו שאת רוצה."
ואני לא הבנתי, שבעצם, כואב לו כמוני... שזה נורא שתמיד כשאתה
עוזב מתחיל לך משהו חדש.
ולעולם לא הייתי מעזה להגיד לו שיישאר, כי זה תוכנן עוד הרבה
לפניי וידעתי את זה. וידעתי שאם הייתי במקומו, גם לא הייתי
רוצה שיגיד.
וכששאלתי אותו אם היה רוצה שאבוא לבקר אותו בקנדה, כשאשתחרר,
הוא נבהל ומיהר להגיד שהוא מנתק קשר עם כולם ושלא אתאמץ.
ושוב לא הבנתי, כי לא קלטתי שהוא מרגיש גם. שמתעורר אצלו גם
משהו.
אחר כך נרגע ואמר "את יכולה להפתיע בקנדה, יהיה לי אחוזה
ופסנתר ואני צריך מישהו שינגן לי". כששאלתי אותו איך אמצא
אותו הוא נתן לי את שם העיר - וונקובר ואמר שאם באמת יהיה חשוב
לי, אמצא אותו.
אני צחקתי ואמרתי לו שהוא יחשוב שאני משוגעת כשאופיע כך פתאום
בבר השכונתי שלו, פחדתי שייבהל מהמוכנות שלי, מהרגש הזה. שלא
יחשוב שאני נואשת, שאני פסיכופטית.
ומכל זה לא הבנתי מה תהיה תגובתו.
ומאז הוא נסע, אפילו לא נתן לי להפרד ממנו, בדיעבד אחרי כמעט
חודש הצלחתי להבין שהוא עשה את זה יותר בשבילו, כי פחד מהצורך
הזה להפרד ופחד שיהיה לו קשה מידי, אז השאיר את זה בגדר "חד
פעמי".
והמחשבה עליו לא מניחה לי. כל שיר מזכיר לי אותו ולפעמים לפני
השינה אני מדמיינת את המגע שלו, את החיוך, מנסה לשחזר את אותו
היום, מנסה להכניס לפרופורציה.
וזה בא לי בגלים... שבוע אחד בטוחה שאסע לחפש אחריו, שבוע אחר
כך מרגישה מגוחכת על עצם המחשבה...
כל שיר מזכיר לי אותו, כל מילה שמתאימה לו ואנשים פתאום דומים
לו באופן מפליא.
ואני משתגעת. "מזל טוב" הוא היה אומר, "זה מגיע בגיל
מסויים" ואז זורק הערה צינית על כך שכל האקסיות שלו נהיו
משוגעות בשלב מסויים.
איך הבטיח שישלח לי עותק של הספר שלו ואת הדמו של המשחק מחשב,
שאהיה הראשונה[!] וישב שעות לסביר לי הכל בצורה מפורטת והתעקש
שאבין גם כשהייתי מטומטמת להפליא.
ויותר מהכל משגעת אותי המחשבה שהוא לא חושב עלי גם, שאולי אני
באמת פסיכית ואובססיבית ברמה קיצונית לבנאדם שהיה איתי כולה
פעם אחת. אני בטח נשמעת לכם [נקראת] נורא מגוחכת, נורא מוזרה
ולא מובנת, אבל שוב- כמו שאמרתי בהתחלה, אל תנסו להבין את גודל
הסיפור, לא אצליח להעביר אותו לעולם.
הוא טוען שהוא לא מתגעגע לאנשים אף פעם, שזה משהו שאפילו
הפסיכולוגים שלו לא הצליחו להסביר. אבל הייתי רוצה שכן יחשוב
עלי, מידי פעם. שמשהו יזכיר לו אותי והוא יחייך ככה סתם, באמצע
ונקובר. וכשגשם יירד עליו באמצע היום ידמיין את המרכז, את
שנינו במעילי עור, בנשיקה אמיתית. שידמיין איך מתחיל לרדת ברד
ואנחנו רצים בבהלה לתחנת הדלק, צוחקים כמו משוגעים. שיחשוב עלי
לרגע, אפילו הקטן ביותר. שלא אהיה משהו נשכח.
אני משתגעת. אני משתגעת. אני משתגעת.
אולי בסוף באמת אחפש אחריו. אני רק מקווה שלא יראה אותי
כמשוגעת שאני מפחדת להיות.
זה לא נותן לי מנוח. |
