"אתה שתית וודקה עם גרישה?" שאל אותי הרוסי המזוקן והשיכור בבר
המסריח ההוא שאני לא זוכר את מיקומו המדויק, אני רק  זוכר שהיה
קרוב לים. "מי זה גרישה?" שאלתי והוא אמר "אני גרישה, אני רוצה
שתית וודקה עם חבר, גרישה אוהבת שותה וודקה לא לבד" . מה אכפת
לי חשבתי, מה אכפת לי עם מי אני  "שתית" וודקה, מצידי שיהיה
מישה או גרישה או פישה או עם הכוס של האמא של הזונות שיושבות
על הבר בהפסקת הלילה שלהן. לא סובל את הריח של הזונות, את
הבושם הזול, את חומרי האיפור העלובים, את ריח הגברים המסריחים
שדבק בהן, שיהיה גרישה. ממילא איבדתי שליטה.
"אתה צריך שתית חבר. אני רואה אתה יש עצוב הרבה מאוד". היתי
עצוב ומבולבל, חסר שליטה,  הרגלים עשו את הדרך לבדן מצפון העיר
לדרומה  ומשם מערבה לכיוון הים. לפעמים אני מוליך את עצמי
לאיבוד, נותן לרגליים לשאת אותי בעצמן. כשאני בשפל, תמיד זה
נגמר ליד הים. לא זוכר היכן בדיוק היה - הבאר שבוודאי כבר לא
קיים שם אבל זה היה פחות או יותר באיזור הטיילת של פעם, הרבה
לפני שצ'יץ' כיסה את הכל באקרשטיינים שלו.
ישנם חמישים דרכים לעזוב את אהובתך שר פעם פול סימון לפני שע'
המציאה את הדרך החמישים ואחת.
כוס של האמא שלך, חמישים דרכים לעזוב לא מספיקים לך? מה זה
צריך להיות? אתה מגיע הביתה והכל ריק. מסתכל ימינה, שמאלה, אין
רהיט, אין שטיח, אין צלחת ואין מכתב או רמז  שיסביר,  שיצדיק,
שינחם. אתה הולך בבוקר לעבודה, עוזב בית מלא בספרים, רהיטים,
כלי מטבח, אשה, זוגיות סבירה פחות או יותר וחוזר לקירות ריקים.
נגיד שהיה רע לתפארת, נגיד.  אז ככה מתאיינים? ללא מילה, מכתב,
הסבר, קללה... ככה? אז סגרתי את הדלת והתחלתי ללכת וללכת וללכת
וללכת. הרחובות איבדו את שמותיהם, האנשים את פרצופיהם, מדי פעם
מישהו צועק לך : 'היי תזהר לאן שאתה הולך' ואתה  רק ממלמל
'סליחה' והולך והולך והולך  והולך עד שאתה מריח את הים והקור
מבריח אותך למקום היחידי שאתה רואה שדולף ממנו איזשהו אור
והדלת שלו לא מוברחת.
היתי אבוד קצת כשנכנסתי. הברמן הנהן לי בראש ושאל מה אני רוצה
לשתות. הזונות לא הפנו מבט אולי בגלל שהיו בהפסקה או בגלל שעין
מקצועית ומיומנת של זונה וותיקה יודעת לזהות את אלה שכרגע אין
אצלם שום סיכוי לפרנסה.  "מצידי אתה יכול למזוג לי סטריכנין,
זה בסדר" אמרתי לברמן והרוסי התחיל לצחוק  ואמר לברמן  "חבר
משה, אני יש מספיק כסף, אתה נותן לי אבסולוט ליטר ועוד חצי
ושתיים כוסות, כן?" משה מוריד מהמדף בקבוק אבסולוט ליטר וחצי
שעלה אז הון קטן , ניגש ומניח את הבקבוק והכוסות על השולחן של
הרוסי. אז אני "שתית" המון וודקה עם החבר גרישה באותו לילה,
לילה שכשהוא קורה לך אתה לא ממש מאמין שהוא קורה לך אבל אתה
הרי גם לא האמנת שזו שחשבת שהיא אהובתך תמציא את הדרך החמישים
ואחת לעזוב אותך.
" אני שם שלי גרשון אבל ברוסיה שם שלי גרישה" אומר לי הרוסי .
"צפל, קוראים לי צפל" עניתי לו והוא מילא את שתי הכוסיות
הנחשוניות הראשונות, שלאחריהן הגיעו כל אחיותיהן, סיבוב אחרי
סיבוב. הרמנו לחיים  ושתינו שתיים שלש כוסיות בשתיקה ואז גרישה
אמר לי שעכשיו נשתה לחיי כל הנשים בעולם. " זה וודקה בלייאט
אנחנו שתיתם זא  (לחיי) כל בחורות ממושקות,זא כל בחורות
יפות,זא  כל בחורות זונות,זא  כל בחורות מאדאליסטיות בליאט ".
עשינו לחיים או נאזדרובייה ושתינו את עצמנו לפיזדיאץ שזה פחות
או יותר המקום שבו היינו בכל מקרה.
אני שתיין בינוני, לא אחד שמוריד בקבוקים ונשאר על הרגליים כדי
לראות את הפרטנרים לשתיה קורסים על הריצפה ולכן אני לא יודע אם
מה שהיה שם באמת היה,  ומה שאני אספר לכם כאן הוא בערבון מוגבל
ביותר. אם תפגשו פעם את הצייר הידוע גרישה גרינבאום אני בטוח
שהוא יתן לכם גירסה יותר שפוייה של מה שנאמר וסופר שם בליל
השתייה,  דברים שגברים מספרים רק לזרים גמורים כשהם מלאים
בוודקה. גרישה שהוא צייר אולד סקול רוסי, הוא שתיין הרבה יותר
מוצלח ממני, ואני חושד בו שרמת האתנול בדמו גבוהה הרבה יותר
מספירת הכדוריות האדומות. אני חרא שתיין וכמו שגרישה אמר:
"חוליגנצ'יק ישראליסק קלאסה, יש מקיא הרבה, נופלת אחרי שותה
סטוגראם, בליאט". גרישה הוא שתיין אדיר, כמה שתכניס יש אצלו
מקום לעוד אבל מצד שני הוא שתיין רגשן ומדי פעם, תוך כדי
הסיפור שלו הוא הוא התייפח בדמעות גדולות, דמעות שההרכב הכימי
שלהן בטח כולל בתוכו המון מהייסוד הכימי שמקורו בתפוחי אדמה או
שעורה או אפטר-שייב או רק אלוהים יודע.
" אני רואה חבר  צפל עמוק עמוק בפיזדיאץ . אני אין שואלת מה
קרה בגלל גרישה דסקרטיסק וחושבת צפל אחרי שתית וודקא מספרת
לבד". סיפרתי לו.  סיפרתי על ע', על אהבה שחשבתי שיצא ממנה
משהו, על איזה מטומטם אני שלא ראיתי את זה מגיע,  על איך הגעתי
הביתה ומצאתי אותו ריק מכל דבר שעלול או עשוי להזכיר לי את  ע'
או כל דבר שקשור אליה או אלינו או על מה שהיה בינינו או עשוי
היה לקרות לנו בעתיד. "כבר עזבתי בחורות וכבר עזבו אותי אבל לא
ככה.   כמו ברוסיה בתקופה של סטאלין כשאנשים היו נעלמים". "זה
אנשים היו הולכים  בגלל ק.ג.ב היו לוקחים ללובליאנקה או לגולאג
או סתם קיבלתם כדור בראש מאנשים של בריה בליאט טפו" הוא אמר
וירק על הרצפה." אני הלכת מרוסיה דיסידנט,  עכשיו בארץ שלנו
אין ק.ג.ב  בליאט, שילכו קיבינימט  טפו!" " שישרף להם התחת יחד
עם כל הבחורות שנעלמות בהתנדבות" אמרתי והוא ענה שעכשיו "
אנחנו שתיתם זא (לחיי) כל בחורות מה הולכות איבוד בהתנדבות, זא
אנשים ק.ג.ב. מה נשרף להם תחת, זא כל ארטיסטים מה מציירים
ריאלסוצייליזמוס, זא כל חברים בגולאג, זא כל אנשים מה מתו,  זא
כל בחורות מדאליסטיות בליאט."  שאלתי אותו מי אלו המאדאליסטיות
האלה שאנחנו שותים כל כך הרבה וודקה בגללן והוא סיפר לי על
אשתו אולה שאותה הכיר כאשר היא דיגמנה לו במחתרת בעירום.
"אוליצ'קה שלי בחורה יפה יפה. עיניים שלה כחול כחול ופנים שלה
פרפקט וגם אשה טובה מה יודעת לעשות מצויין בורשט" הוא מספר ואז
הוא מתחיל לבכות ואמר לי איך הם תמיד היו נאמנים אחד לשני,
שמרו את הסודות שלהם ביחד, איך היא חיכתה לו בזמן שעצרו אותו
על פעילות אנטי סוביטית, על ההברחות של ציורים אסורים למערב,
ציורים אבסטרקטיים, תמונות עירום, כל הדברים שחרגו מהקו הרשמי
של הריאל-סוציאליזם. " אני ברוסיה עבדת ארטיסטה, עשה פארטרטים.
אנשים פועלים, אנשים מילטריסט, חברים של מפלגה קומוניסטית. כל
החברים האלה אני מציירת עם מדליות, ככה חצי פרופיל, פנים שלהם
הולך קדימה ועיניים שלהם בהורייזן, ככה אני מציירת ברוסיה
יודבפויימט טפו".  אנחנו הישראלים עם הפה הגדול שלנו, עם
ההתפארויות במעללינו, הנטיה  החברהמ'נית שלנו ללכת על הקו הדק
של החוק לא מבינים ולא מסוגלים להבין (חוץ מאנשי המחתרות
שעדיין לא נגמלו, שמיר ודומיו) את החיים המחתרתיים של הרוסים
מהדור ההוא. גרישה סיפר לי שבעצם הוא חי חיים כפולים. מצד אחד
הוא צייר לפרנסתו ציורים שהוא סבל כל רגע שהוא צייר אותם ומצד
שני על כל תמונה ריאל-סוציאליסטית שהוא צייר הוא צייר לה תמונה
אחות. למשל אם הוא צייר מנהל מפעל של טנקים אז במקביל הוא צייר
את אותו מפקד עם מדליות על הגופיה , כורע בשדה ומחרבן טנקים
או גנראל  אדום פנים עם בקבוק "אנדרופובסקה" (הוודקה של
אנדרופוב) עומד בשדה וסביבו אלפי גופות. "אני גם ציירת בחורות
ערומות, אבסטראקט, אוונגארד, אפילו קרקיטורה פאליטית . אני
ארטיסטה צריך מציירת. חיים ארטיסטה ברוסייה קשה, יכול כל יום
הולך לגולאג או מקבלת כדור בראש יהודי ארטיסטיק"
פתאום הייתי צריך להקיא. אמנם היינו רק ברבע הראשון של
ה"אבסולוט" אבל כבר סיפרתי לכם שאני שתיין די עלוב. בית השימוש
של הבאר היה כנראה מטונף ומסריח אבל אחרי כמה כוסיות מהאבסולוט
למי אכפת. איך שאני קם לשירותים הסתחרר לי הראש וגרישה קם ותמך
בי עד לבית השימוש. דחפתי את הראש לאסלה המטונפת והקאתי את
הנשמה. כל מה שאכלתי בשבוע האחרון פלוס וודקה פלוס התסכול
והכאב  בתוספת דמעות, הכל ירד ב"וויש" גדול . "ככה זה חבר,
יסראליט  לא יכול שותה סטו-גראם בלי יוצא לו קישק'ס". שטפתי את
הפנים, חזרנו לבאר והוא אמר שאני צריך ללכת לטייל קצת בחוץ
שאוויר נקי יעשה לי טוב.  פתאום הבחנתי בה, תמונה עטופה בנייר
אריזה חום מודבק בצלוטייפ שעמדה שם שעונה על הקיר. "תמונה
שלך?"  שאלתי את גרישה והוא אישר ואמר לי שאחרי שהוא השקה אותי
אני צריך להבטיח לו דבר אחד, שבהזדמנות הראשונה אני אשליך את
התמונה לקיבינימאט כי לו אין לב לעשות את זה אבל "זה ציור של
גרישה צריך הולכת קיבינימט". אמרתי לו שהוא יודע מה שהוא עושה
והבטחתי למלא את בקשתו. יצאנו ארבעתנו, גרישה הבקבוק, התמונה
ואני החוצה.
לפעמים בתוך החרא, כמו הארה, כמו רגע שקוף וטהור, הכל נראה טוב
יותר. ככה הרגשתי לאחר ההקאה, שטיפת הפנים, כשאוויר הים הנקי
והקר הכה בפני.
הלכנו לאיטנו לכוון הטיילת הישנה של פעם, טיילת האספלט
והברזלים  ובדרך גרישה סיפר לי איך הוא היה מסתיר את כל
הציורים המחתרתיים שלו, שכל אחד מהם היה שווה עשר שנים בסיביר,
איך אולה עזרה לו ואיך הוא הגיע בסופו של דבר לארץ בהשתדלותם
של ממשלת ישראל ואירגונים אמריקאים.
"עכשיו אני פה אבל לא יכול מציירת. הכל מותר לי לעשות. יכול
מציירת בחורות ערומות, יכול מציירת אבסטראקט, יכול אומר
ברז'נייב חרא, יכול אומר רבין לא בסדר, יכול אומר בגין טיפש.
הכל אני יכול לעשות הכל הכל אבל לא יכול מציירת, אין
אינספירציה"  שאלתי למה הוא לא יכול והוא אמר שהוא לא יודע אבל
התמונה הראויה היחידה שהוא הוציא תחת ידיו זו התמונה שאני
מחזיק ושהיא הכניסה אותו לצרות יותר גדולות מכל התמונות ביחד
שהוא צייר ברוסיה. "זה תמונה צריך ללכת נחוי שאוליצ'ק'ה וגרישה
לא רואים יותר בחיים שלהם". גרישה סיפר לי תוך כדי הליכה איך
הוא חתם את שמו על התמונות האסורות בפינה הימנית העליונה שלהן
ושהוא תמיד כיסה את החתימה וצייר מעליה. תמיד כשרצו לברר במערב
האים התמונה היא GG (גרישה גרינבאום) מקורית,אז גירדו את הפינה
הימנית העליונה. את התמונות הריאל סוציאליסטיות הוא חתם בג.ג
באותיות קיריליות בפינה השמאלית התחתונה. כבר אז, שיכור כפי
שהיתי ידעתי שאני הולך לבגוד בגרישה ושאין שום סיכוי שאני
אשמיד
את התמונה היחידה שגרישה אמן חשוב וידוע, אמן שאנשים במערב
טורחים לגרד צבע מתמונות כדי לדעת שהתמונה מקורית שלו, אומר
שעשתה לו יותר צרות מכל התמונות שהוא צייר יחד.
"למה אתה רוצה שהתמונה תלך נחוי?" שאלתי והוא סיפר לי על מיכל,
מודליסטית עירום תימניה שהוא התאהב בה. "זה בחורה מאדאליסטית
הכי יפה מה גרישה רואה. כשהיא באה בסטודיה הלב של גרישה עשה
בום בום בום. יש אותה עור כמו וולווט חום ועייניים שחורות.
ציצקה שלה שחור כמו עיניים שלה ועיניים שלה יש המון אור. ככה
אור חזק כמו פה בארץ ישראל. אבל הכי יפה זה חיוך שלה, חיוך אתה
לא ראית אף פעם ברוסיה. ככה חיוך עם חורים על יד פה (כנראה
שהוא מתכוון לגומות חן הרהרתי)
הלב של גרישה  דופק חזק חזק כשראה מיכל". "אז מה הבעיה?" שאלתי
והוא אמר לי שכמו ברוסיה הוא צייר שתי תמונות. אחת עבור המזמין
"זה תמונה ציירתי רק טכניקה, בחורה יפה ערומה יושבת ליד וואזה
עם גלדיולות. תמונה שניה אני ציירת מיכל כמו אני רצית מציירת"
. "בוא נשתה זא מיכל היפה וזא ע' הנעלמת" אמרתי לו ושתינו
ושתינו תוך שאני שופך את רוב הוודקה שלי מבלי שהוא רואה ומתכנן
איך אני מעלים את התמונה בלי שהוא ירגיש. שאלתו אותו כמובן מה
הסיבה שהוא רוצה להשמיד את התמונה והוא סיפר לי שכמו ברוסיה
הוא הסתיר את בסטודיו את התמונה המרשיעה, תמונה שמספרת יותר על
הצייר ממה שהיא מספרת על האובייקט. "באה אוליצ'קה בסטודיה,
עשתה קצת ניקיון. פתאום אוליצ'ק'ה מוצאת תמונה מה מכוסה
בסמרטוט גדול ופותחת. כשאוליצ'קה רואה תמונה היא מתחילה לבכות
וכועסת נורא. הוא אומרת לי שאני כבר לא אוהב אותה, שאני אוהב
זה מאדאליסטית אוצ'יצורניה ימאנקה . אני אומר לא נכון,
אוליצ'ק'ה כל חיים שלי, חברה שלי. אז אולה אומרת לי : אולי אתה
אוהב אותי אבל אתה עושה אוליצ'ק'ה ק.ג.ב של לב שלך. היא לא
מסכימה שעכשיו שאין יותר ק.ג.ב. היא אוליצ'קה תהיה ק,ג,ב של לב
שלי, והולכת מסטודיה" . עכשיו כבר מתתי לסגור את הערב, לשלח את
גרישה לאוליצ'ק'ה שלו ולפתוח את נייר האריזה, לראות איך נראית
מיכל הימאנית האהובה. שאלתי את גרישה, עם יד על בקבוק הוודקה
את מי הוא אוהב והוא אמר לי שאת שתיהן. אוליצ'קה היא החיים שלו
אבל הלב שלו אוהב עכשיו גם  מיכל. "אתה לא יכול סוגרת לב שלך,
לב שלך גדול ויש מקום הרבה. אוליצ'קה מכירה גרישה, יודעת אני
לא עוזבת בחיים שלי. אוליצ'קה כועסת על  גרישה  כי חושבת גרישה
צריך ק.ג.ב בשביל אינספירציה ועכשיו גרישה עושה אותה,
אוליצ'ק'ה , ק.ג.ב. של לב שלו. איזה אידיוט גרישה, דלבאיוב,
מטומטמת לגמרי". גרישה התחיל לבכות ואני עקצתי אותו ואמרתי
שרוסי לא יכול כנראה לאהוב יותר מידי ולשתות יותר  מידי בלי
לבכות.  

לקחתי את התמונה ועשיתי כאילו אני הולך לפח האשפה הקרוב.
כשגרישה הסתכל שיכור ומבואס על הגלים שהתנפצו אל החוף, חמקתי
לקיוסק קרוב ושילמתי לבעליו כדי שיסתיר אותה. "זהו, קרעתי
וזרקתי" הודעתי לו . קראתי למונית ושילמתי לנהג שיקח את גרישה
לכתובת שהוא נתן ויותר לא פגשתי בו.
לקחתי את התמונה מהקיוסק בוער מסקרנות אבל התאפקתי כי כמו
באהבה, ההמתנה לא פחות מתוקה מהפרס עצמו. הגעתי לבית הריק ,
פתחתי את נייר האריזה ושם  היא ניצבה.  כמו שמש, כמו ארץ
ישראל, כמו היופי, כמו האהבה בכבודה ובעצמה. נערה שחרחורת  עם
חיוך מדהים, עירומה כביום היוולדה, פרח חמניה בידיה,עומדת לה
מתריסה בלב הטייגה הקפואה.

גירדתי את הפינה הימנית העליונה ושם, בעברית היו שתי אותיות :
ג.ג

תליתי על קיר הסלון, אור גדול הציף את החלל הריק, יום חדש.