זה הכל התחיל בתור משחק. הפיתוי, הניסיון והנפילה. לא הכרתי
אותך לפני ובגללך החיים שלי השתנו. נשמע כמו קלישאה זולה
מקומדיה רומנטית דביקה, אבל הם באמת השתנו. בהתחלה המשחק היה
נחמד, סיפרת לי באיזה עניין את, ואני כמובן בתמימות שתקתי.
המשכתי עם המשחק, עד שכבר לא היה מקום לטעויות. כבר עברנו על
כל חוק אפשרי, והמשחק הפך להיות המציאות שלי. סיקרן אותי לדעת
כמה רחוק זה יכול ללכת, כמה אומץ יש בתוכי ועד כמה אני מוכנה
להמשיך הלאה. תוך כדי חיים במערכת יחסים עם גבר שנמשכה כבר 3
שנים, כנראה היה חסר לי הריגוש. ובערב אחד עם קצת אלכוהול על
מיטה מטונפת מאפר סיגריות, התנשקנו. האדרנלין זרם לי בגוף
דפיקות הלב הלמו ונמשכתי לתוך הטירוף בעודך מלטפת ומשחקת בכף
ידי. בגידה. חזרתי הביתה נשכבתי במיטה, אחרי שיחת טלפון איתך
כמובן, איך אפשר להעביר את הלילה בלי. מנסה להירדם מתחבטת בין
הרגשות. כל כך מאושרת מהרגע, זה היה לי מדהים, אבל מזועזעת
מהצעד שלקחתי רחוק מדיי. איתך או בלעדייך הבחור לא היה בשבילי.
כולם אמרו לי שהיית רק הטריגר לסיום היחסים. למרות שסלח לא היה
לי שם מקום יותר. משהו איתך עוד לא הסתיים. היה לי קשה, הפרידה
מהמוכר והרגוע, אלייך, האסור הבלתי אפשרי. זהות מינית שלא
הכרתי. בסוף התאהבתי. רציתי אותך. אבל גם לך היה קשה. לא היית
רגועה, גם כשנתתי את כל כולי המשכת להשוות, לשאול ולחקור בעבר
שלי שלא היה רלוונטי לאותו הלילה שהרגשתי הכי נוח איתך. כעסתי
אבל הייתי מוכנה לספוג הרבה דברים שזרקת עליי, הרבה משחקים
ששיחקת איתי, כי הבנתי מאיפה את מגיעה. עד שכבר איבדתי את
העניין. למה בעצם התחלתי את הכל? היה לי טוב ולא טוב. האמת שלא
היה לנו על מה לדבר. חברות מעולם לא היינו ומעולם לא נהיה. זה
או הכל או כלום. נהנינו אחת מהשניה פשוט מהנוכחות אחת של
השניה. לילות שלמים בלי שינה. לילות לבנים. מעולם לא השקעתי כל
כך הרבה זמן בבנאדם תוך כדי התרכזות בחיים שהיו לי מסביב.
משפחה, חברים ובעיקר הלימודים שהיו חשובים לי באותה תקופה.
תמרנתי בין הכל. התעייפתי. המשכת והקשית עליי. התחלתי להתבלבל
להתקפל ולברוח. הפסקתי לנסות להבין אותך, לקרוא אותך, להקשיב.
בשלב הזה זה התחיל להיות רע. בשבילך ובשבילי. את לא הרפית ואני
פגעתי. שוב. היה נמאס לי מעצמי, רק פגעתי במי שאהב ולא ידעתי
מה אני רוצה או את מי.
החלטתי לעזוב, להתנתק. האבסורד שרק מרחק של שני אוקיינוסים
הביא לתוצאה אליה ייחלתי כל כך הרבה זמן. אנחנו פשוט נפגשנו
בזמן הכי לא נכון  שיכול להיות. זה הרס את הכל.  

מעבר לכמה שיחות קצרות במסנג'ר של מה שלומך ומה קורה, לא היינו
בקשר. זה עשה לך טוב, וגם לי. לקחנו חופשה. נסענו רחוק כל אחת
לכיוון שונה. אני כבר הייתי עם בחור אחר תוך כדי, חושבת שעברתי
הלאה.  ואת אמרת שחזרת עם המחשבות עליי. לא השפיע עליי. לא
התייחסתי. עברתי הלאה לא? מה אני צריכה את כל התסריטים האלה
באמצע הטיול? באתי להנות.

אבל את היית חייבת להופיע לי שוב במחשבות 3 שבועות לפני החזרה
לארץ. תוך כדי נסיעה ארוכה באוטובוס,אחד הדברים שממכרים בטיול,
ולא לא עשיתי קוק, מחוברת לנגן ולא מפסיקה לשמוע שיר ועוד שיר
שנשמע כאילו כל אחד נכתב בדיוק על מה שקרה ביננו. וכן אני
יודעת זה קורה לכולם. ניסיתי להירדם תוך כדי שאני מביטה בקנאה
על השותפה שלי נוחרת על המושב, אבל ללא הצלחה. בסוף העייפות
ניצחה ונרדמתי לשעה וחצי עד שהנהג מכריז שהגענו ליעד הבא.
ומאותו יום התחלתי להבין שבתוך כל הבלאגן שהיה לנו אני לא
הספקתי למצות איתך את הרגעים שהיו לנו ביחד. תמיד ידענו איך
להכתים אותם בצבעים אפורים. התגעגעתי אלייך. ראיתי נופים
משוגעים ורק חלמתי שתוכלי לעמוד שם לידי. לא היה לי למי לספר
על התחושות והרגשות שצצו לי. אז המשכתי עם המשחקים והזיונים.
היה כיף. רגעי. גם את זה צריך לדעת לעשות. ותוך כדי אני נזכרת
ברגעים היפים שהיו לנו. בנגיעות הראשונות שרק גילינו אחת את
השניה. נגיעות שקורות רק פעם אחת ולא חוזרות לעולם, כאלה
שנצרבות בתוך הזכרון. ידעתי שיש דברים שלא הספקתי איתך.

ועכשיו את כבר המשכת הלאה ואני כנראה לא אספיק.