השארת בי סימנים.
עבורך היה זה עוד שביל שנקרה בדרכך
סתם עוד שביל.
לא חשבת שבעודך משוטט
טביעותיך נחרטות עמוק בתוך לבי.
אני מלטפת כעת את הסימנים
מלטפת ונזכרת
איך הייתי נפעמת
מהתחושה של הביחד
מרגעי הצחוק ורגעי השקט
מהלטיפות הקטנות שצמררו את גופי.
אתה מתלהב מהבניינים של תל אביב
אני מתחילה שיר, אתה מצטרף
ושנינו אבודים עם המילים.
אני היחידה שהכרת שיותר גרועה בהן ממך
אתה אומר,
אני נבוכה.
אתה מחבק אותי בשד' רוטשילד
עם המוסיקה ברקע
רוקדים לרגע
וזה מרגיש כל כך נכון
כל כך מדוייק
להיות כאן איתך.
הלב שלי הולך ונפתח,
מפתיע אותי בנכונות שלו להוביל.
אני מנסה להפנים את עוצמת החוויה
ואתה, אתה כבר לא פה
אבוד לי.
עוד חודשיים אגלה זאת באופן סופי.
עד אז אמשיך להאמין
שלקסם שהרגשתי הייתה משמעות לשנינו.

אתה עכשיו כבר במקום אחר
אי אפשר לשים את החיים ב"hold",
קולך הרך אומר, גומר.
מה שנפתח התכווץ ונסגר
מתכרבל, מחבק עצמו חזק, מנוכר.
סימנים עמוקים
מלטפת אותם
הם צורבים את העור
וחותכים בבשר
הם תזכורת תמידית
ללב שנשבר.