נמאסססס!!!
נ מ א ס  !
נננננמממממאאאאסססס !!!!!!!!!
למה דווקא אני ?
השאלה הדהדה במוחה, למרות שידעה שיש בה אי צדק משווע.
הדמעות זלגו על לחייה בלי הפסקה, זורמות, צלולות, כמו סכר
שנפרץ בהיסח הדעת למיליוני חלקיקים קטנים של כאב, וכעת אינו
יכול לעצור את זרימת הים.
איזו זכות יש לך לבכות? שאלו אותה הקירות הדוממים. הביטו בה
בתוכחה. איזו זכות?
אין לי זכות, ידעה. אבל הסכר נפרץ, ואיחוי מיליוני חלקיקי
הבטון הכבד והקר אינו אפשרי עוד.
אלפי עיניים פעורות, זרות, הביטו בה באשמה. באיייזזזזווו
זזכככווות???

היא הצטנפה לגוש קטן של בכי בקצה המיטה. התכווצה ככל שרק יכלה.

נזכרה בחלומות רחוקים לשנות את סדרי העולם.
בהבטחות ישנות ללכת אחר ליבה.
וידעה שליבה נשאר בעולם אחר, מנותק, לא נגיש לתודעה אכולת
התרבות. מחוקת התרבות.
המשמעת העצמית הארורה הזאת.
האחריות חסרת הגבולות. הציפיות. הכסף. העולם. ההרגל. השפיות.
הבסדר.
הפחד לאבד.
לאבד את מה?
הפחד לאבד.
כמו שטיח אדום שנפרס בפני נסיכת האפשרויות המוגבלות.
כמו מרבד קסמים הובילו אותה למקלט השפיות האבודה.
בקרב שקט, בלתי נראה, מתוחכם עד כאב, כבשו את ליבה, החרישו את
קולה.
הותירו אותה יתומה מעצמה.