הססתי לרגע, האם כדאי שאגש  אליה. אולי היא רוצה להיות לבדה.
ישובה לה שם על גרם המדרגות, ראשה שעון על הקיר ועיניה היפות
כבויות מתחת שק דמעות נפוח. שערה היה פרוע, נראה היה שגם הוא
דומע. יפה שלי.  
נגשתי. היא הביטה בי בפנים מיוסרות. ולמרות שהשנים שחלפו
הותירו בה סימנים וצלקות ,נראתה כילדה מועלבת. שאלתי: "את
צריכה משהו ?" ,"רק תחבק",היא אמרה. מניחה את ראשה על כתפי.שוב
החלו הדמעות לשטוף את פניה, מרטיבות את חולצתי הסופגת אט אט את
עלבונה. נסיתי לחשוב על מילים מנחמות אך ריחה המשכר המהול בעצב
מתוק  שיתק את חושי. שתקתי. אהובה שלי.

הכל התחיל כשחפשתי עבודה זמנית, עד שאתחיל ללמוד.
מ"שפע"העבודות שהיו פתוחות בפניי החלטתי להיות מאבטח.
יום שרף יום ונראה שחיי נכנסו לשגרה מעצבנת,כבר חגגתי  שלושים
אך עדיין, איך אומרים, לא הייתי סגור על עצמי .
ארוחות ערב יום שישי והוריי טורחים שוב ושוב להזכיר לי:
"בחורים בגילך,יש להם משפחה,אישה ילדים ועבודה מסודרת ומה איתך
,למה אתה מחכה?".

ביום הראשון לעבודה. היא חלפה על פניי במהירות ,רק שובל הריח
שהותירה בעוברה הסיט מבטי שוב אליה. כמה יפה היא. דני הבחין
במבטיי.  "היא פנויה אחי", אמר. חייכתי. "נראה לך שהיא תתעניין
במישהו כמוני?", השבתי,אבל בלב פנימה התגנבה לה תקווה.הימים
חלפו וכבר הצלחתי להחליף עימה מספר מילים: בוקר טוב,מה נשמע,
להתראות .ולמרות שעל על פניה תמיד נסוך חיוך מזמין, ואת כל
סובביה שבתה בצחוקה המתגלגל,כה מרוחקת היתה  ומסתורית. מתחת
לחמימות שקרנה ממנה, הסתתר תמרור אין כניסה.גם הדרך אליה לא
היתה נגישה. ניסיתי.

זה קרה ביום שני אחר הצהרים, עוד מעט המשמרת נגמרת. אני תקוע
בבוטקה משש בבוקר,לבד. מזמזם לעצמי שירי ילדות שלא אשתגע
משעמום. נזכר שלא ראיתי אותה היום. חשתי געגוע. חושב איך בשניה
שהיא חולפת על פניי היא מאירה לי את היום. הבנתי כמה פתטי
נהייתי. בגללה.
פתאום היא נכנסה ,כמו רוח סערה, מישירה בי מבט תוהה,
תועה,נראתה כקורסת תחת עומס רגשותיה שאיימו לפרוץ בכל
שניה.קמתי לעברה אך לפתע הוא הגיע. קורא בשמה. היא סובבה ראשה
אליי '"זה בסדר", היא אמרה, "אתה יכול לתת לו להיכנס ".
התיישבתי חזרה בעמדה צופה בשניהם כמו בסרט הודי. משים עצמי
כשקוע בעיתון המונח לפניי אך אוזניי נעמדו דום וגמעו בשקיקה כל
מילה.
הוא אחז בידה בכוח.צועק עליה שתקשיב לו, שתפסיק לברוח ממנו.
לא הוא לא ילך עד שתרגע, עד שתשמע מה שיש לו לומר לה.

"מה, מה יש לך לומר?" שאלה אותו בקול שבור.

"מאמי תביני, אני לא ידעתי. הייתי בדרך אלייך והיא פתאום
הופיעה מולי. היא קפצה עליי בחיבוקים ונשיקות, מה כבר יכולתי
לעשות?"

"מה זה משנה? למי בכלל אכפת? ומה פתאום אתה בא לבקר? אותי?
פה?"

"אז למה את כועסת? תראי איך את נסערת. חיים שלי תביני, זה לא
היה מתוכנן. אני בחיים לא אשים עליה יד. רק את חשובה לי מאמי"

"אתה לא מבין? זה כבר לא משנה לי. אתה חופשי לעשות כל מה שעולה
על רוחך.אנחנו כבר לא ביחד. 3 שנים כבר לא ביחד. לי אתה באמת
לא חייב דין וחשבון".

"מאמי את סתם כועסת, באמת שאין ביני לבינה כלום.היא בסך הכל
עברה מולי. לא נגעתי בה, אני נשבע. יפה שלי ,בך אני בחיים לא
אפגע"

"אוי תסתום כבר", מילמלה בשקט, "שיח חרשים", לחשה לעצמה. אך
הוא בשלו עומד ומסביר לה את כל מה שלא ביקשה שיסביר.
אני מתבונן בו, מנסה להבין מה לעזאזל היא מצאה בו. גבר מחוספס,
פני צלקת ,בריון מנופח. לך תבין נשים.
הסטתי מבטי אליה.נסיכה שלי, עומדת בשקט מדומה, נאנחת. משימה
עצמה קשובה לו,עד הרגע בו הכריז בקול גדול ,כמה הוא אוהב
אותה.

"די מספיק, לא רוצה לשמוע יותר" צעקה.

"את יודעת ש...", אבל היא כבר לא שמעה, לא הקשיבה. "תגיד לי
איך אני יכולה להסביר ללב אטום שכמוך, מה אני מרגישה בכלל. לא
ראיתי אותך שנה! שנה !! ואחרי תקופה כל כך ארוכה לראות אותך
בין זרועותיה זה כואב, זה צובט לי בנשמה. בגלל זה אני נסערת,
בגלל זה אני בוכה. טיפש שכמוך"

"די נשמתי אל תבכי, את יודעת שאני לא יכול לראות אותך בוכה"

"יודעת. את זה אני יודעת היטב. הרי כל פעם שחפשתי נחמה, בכל
פעם שמעיניי הציצה לה דמעה,ברחת. או כמה רחוק ברחת. אף פעם לא
היית בשבילי, אף פעם".

"זה לא נכון, את סתם אומרת. עשיתי בשבילך הכל"

"נכון אתה צודק. באמת עשית הכל. שקרת לי, בגדת בי, זרקת אותי,
השפלת אותי,התעלמת ממני וברחת ברגעים שהכי הייתי צריכה אותך".
היא פרצה בבכי מר והוא החל להתפתל סביב עצמו .רציתי לצעוק לו
שיחבק אותה, שיקח אותה בזרועותיו. אדיוט. אבל שתקתי.
המשכתי להביט בה מהופנט. נערת חלומותיי נראתה כמו בסרט בהלות.
חסרת אונים, חסרת אונים... זזתי נע ונד על מושבי. לקום?
להתערב? היא התעשתה.

"אתה יודע השלמתי עם הכל. להיות פילגש של גבר בוגדני, להיות
אחת מני רבות, העיקר להיות שלך. כמה, כמה טיפשה הייתי. אבל
ביום שנעלמת לקחת את הכלום שהיה לי, את הפנטזיה המופרכת על
אהבה והתנפצתי לרסיסים, עד היום לא הצלחתי לאסוף את כל
השברים"

"מאמי אני יודע כמה את מאוהבת בי. אבל הסברתי לך כבר שהייתי
מוכרח 'לחתוך' את מה שהיה בינינו. גם אני התאהבתי בך והייתי
מוכרח לגמור את זה. אמרתי לך"

"אולי מספיק כבר!  אני כבר לא קונה את המעשיות שאתה מספר לי.
די! לא נותר בי  עוד כוח,עייפתי. זוכר את היום האחרון שבילינו
בו ביחד? זה היה בחופשת פסח  2005 הפתעת אותי בבוקר יום שישי.
הופעת על דלתי, עם פח צבע ביד. חייכת ואמרת: אהובה שלי ,אני
רוצה לצבוע לך את הבית לחג. כמה שמחתי. יום שלם בילינו יחד,
מבוקר עד רדת ליל. משחקים בצבע, עושים אהבה כמו בסרט רומנטי.
אכלנו, שתינו, צחקנו, התגלגלנו על הסדינים.הפסקנו לספור כמה
פעמים. כמה אהבתי אותך באותם הרגעים. ואז אחרי אותו יום נעלמת
לי, אפילו כשפגשת אותי, התעלמת. כמה פעמיים התקשרתי. כמה פעמים
התחננתי שתסביר לי למה. אבל אתה שתקת. אז נכון שאחרי שנה טרחת
להמציא לי סיפור 'קורע לב'. ולא, אני לא מאמינה לך שהתאהבת."

"מאמי תקשבי לי אני נשבע לך שכן. מה האינטרס שלי עכשיו לשקר?"

" לכל דבר יש לך תשובה. זה באמת כבר לא חשוב. ואולי הגיע הזמן
שתדע.. כן הגיע הזמן  שתדע שאחרי אותו יום של שקר נפלא,גיליתי
שהשארת בי דבר מה".
הוא עיקם את פרצפו,אך היא המשיכה,"ועכשיו תנסה לחשוב כמה נעים
היה לי  לגלות שאני בהריון מגבר שאפילו לא אומר לי שלום."

"על מה את מדברת לעזאזל? אין סיכוי! את לא..."

"אני כן!" ,מיררה  בבכי, "כן הייתי,כן הפלתי, כן הרגתי את
הילדה שלעולם לא תוולד לי. הילדה שלי, הילדה שלך. בגללך... הכל
בגללך !!!"
זעקת כאב נשמעה מגרונה, והוא האדיוט, עומד מולה, מתרחק מעט,
בועט ברצפה  וממלמל: "את לא, את לא. אני לא מאמין לך. זה שקר
מוחלט. את יודעת שמה שאני רוצה,הכי בעולם, זה ילד.את יודעת
שאשתי לא יכולה. את משקרת. למה לא אמרת לי? למה?"

"כי היית עסוק בלהתעלם ממני, אטמת את עצמך אליי.הפסקת להקשיב,
למרות שבעצם שאף פעם לא הקשבת, תמיד שמעת רק את מה שרצית
לשמוע. אתה רצחת את הילדה שלי, את הילדה שבי, אתה ! "

הוא החל להתרחק חובט באגרופו בקיר המעקה, "את משקרת,
משקרת",המשיך  למלמל.

"תברח, תלך ואל תחזור! אתה שומע?" ,נסתה לצעוק בקול ניחר אך
קולה בגד בה, כמו שבגדו בה חייה. היא הביטה בו מתרחק ולפתע
פגשה במבטי, מיד השפילה עיניה ורצה לעבר דלת מדרגות החרום.
עברו מספר דקות. אלכס הגיע  סוף סוף להחליף אותי.
רצתי לחפש אחריה.

היא הרימה מבטה אלי. ניגבה בשרוול שמלתה הלבנה את שארית
דמעותייה. "תודה ירין" ,אמרה. חייכתי. כמה אהבתי את שמי
המתגלגל בפיה. כמו שיר התנגן לו בקולה הענוג.
"אין על מה", השבתי. "יריני" ,הוסיפה  קצרת נשימה, "אני רוצה
שתבטיח לי שמה ששמעת היום, מה שראית, ישאר רק ביני ובינך. אתה
חייב להבין, אסור שאיש יידע. תבטיח".
"אני מבטיח מתוקה, אין לך מה לדאוג, זו בסך הכל עדות שמיעה,
שאינה קבילה בבית משפט." היא חייכה, חשתי גאווה על השנינות
אותה הפגנתי.היא הביטה בי שוב. לבי התכווץ לו מאושר.הרגשתי
קרוב. אליה. שלחתי יד מנחמת להסיט את שיערה הפרוע שסכך על
עייניה.העזתי. היא שתקה.
"אתה יודע ירין, אגלה לך סוד. האדיוט הזה עבד פה כמאבטח,
במקומך. ככה הכרתי אותו. כמה נורא..",לבי החסיר פעימה, "מה
שבטוח",הוסיפה," שאני עם שומרים ולובשי מדים גמרתי ואולי בכלל
גם עם גברים". ציחקקה בקול שבור.
היא התרוממה, מנסה לסדר את שמלתה, נראתה כמו ברבור שמרטו את
נוצותיו  "האיפור שלי בטח מרוח" אמרה/שאלה, ספק אותי ,ספק את
עצמה. "זה בסדר, את יפה".אך היא כבר לא ענתה. התבוננתי בה,
נאספת אל עצמה, אוספת מחדש את שבריה. היא רכנה לעברי, הדביקה
נשיקה על לחיי. "שוב תודה", לחשה. הנהנתי.

התיישבתי על גרם המדרגות והתבוננתי בדמותה המתרחקת, ביופיה
המתפוגג אל מול עיניי.וידעתי, בלכתה התפוגגה גם תקוותי לאהבה.