האנשים שלי הולכים ונסגרים בקונכיות שלהם.
אני מצמיד אותם לאוזן ולא שומע דבר
על שפת המים אני יושב ודמעות זולגות מעיני
פתאום אוחזת בי תזזית
אני קם ובכח דל ונחוש משליך אותם אל הים הסוער.

מתכוון לעזוב את החוף ולא לשוב לעולם
אלא שאז, חולפת בי מחשבה, שהגלים יסדקו את הקונכיות
ואלה עוד תחזורנה אלי פתוחות יותר, כמו שאני אוהב.

יושב על קו המים ומחכה,
לילה עובר
מחכה,
עוד יממה,
גאות המים מביאה אלי מנחות ים, אבל לא את אלה ששילחתי.
נהנה לשבת שם, אנשים חולפים ובאים
מוקסם מיחסי הגומלין שבין הים לאדם
עובר כמעט נצח, קונכיותיי אינן שבות ממעמקים.

בסופו של דבר אני עוזב את החוף ומטפס במעלה המדרגות לטיילת.
מביט מלמעלה אל הים הנפלא
ויודע שכנראה, עכשיו, או אולי מחר,
מישהו אחר יאסוף את שהשלכתי
ושיר נפלא יתנגן באוזניו.