יש תמונה אחת שממש הצליחו לקלוט בה את המבט הזה שלך.
המבט הזה שיש רק לך.
שאני יודעת שאתה משקר בו לכולם.
וכולם גם יודעים שאתה משקר.
רק שיש כאלה שפשוט בוחרים להמשיך הלאה בחייהם. איתך.
אני בחרתי שלא.
נפלתי באותו בור כל כך הרבה פעמים שרק בן אדם באמת דפוק לא
הבין כמה אני דפוקה!
אז אנחנו לא בקשר עכשיו, לא מדברים, לא מתראים - ואם כן אז הכל
מתנהל ממבוכה נוראית שיכולה להרוס ערב מושלם ביותר.
אתה לא מכיר אותי. ואני שנאתי שאמרת שאתה כן.
ועוד יותר שנאתי שהיו ימים שהאמנתי לשקר לזה.
איך אפשר להכיר מישהו אם אף פעם לא מקשיבים לו?
היה לך משהו אליי. אני לא אומרת שלא. פשוט עד היום אני לא
מבינה מה זה היה. היית צריך אותי? הרגשת שאני מבינה אותך? מה?
איך הייתי רוצה לשאול אותך פעם את השאלה הזאת!  שאני אפסיק
להתעסק בזה!
לא מזמן פגשתי שני חברים שלך בתחנה המרכזית.
משום מה הם הרגישו צורך לספר לי עליך וכמה שרציתי להגיד להם
שלא אכפת לי ככה עלתה בי הסקרנות להקשיב להם. ולשמוע מה איתך.
מה השטויות שאתה עושה עכשיו.
זה תמיד שטויות.
מעניין אותי איך אני ארגיש אם אני אתקל בך בעוד כמה שנים.
מעניין אם תהפוך להיות דוגמן מפורסם ואני שחקנית מפורסמת. בטח
ניפגש באיזה אירוע נוצץ מלא סלבס ואתה תרגיש נורא חשוב.
אולי אני אגיד לך שאתה לא?
ואחרי הכל קראתי למכתב הזה פיטר פן.
תמיד האמנתי שאתה הפיטר פן שלי. גם אחרי הפורים ההוא שהתחפשתי
לטינקרבל ואתה הבטחת שתהיה פיטר פן והגעתי לבית ספר וגיליתי
שאתה לא.
כמה מטומטמת שהרגשתי.
באמת הייתי
כשכועסים על בן אדם אז לא רוצים לאחל לו שיהיה לו טוב.
רוצים שיהיו לו רע.
אבל אני לא מאחלת לך את זה. זה יאכל אותי אם יהיה לך רע.
אני רוצה שיהיה לך טוב ושתצליח ושיהיה לך את כל מה שאתה רוצה.
ואני רוצה שיום אחד תקום, תשתה קפה, תפתח טלוויזיה, תראה אותי
שם -
ותבין.
שאני אותך - מוחקת לאט לאט.

עד שלא ישאר כלום יותר...