כבר התחלתי להתרגל לרוחות החזקות האלה בערבים וגם לזה שהגנרטור
מפסיק לעבוד בעשר. הריח והצבע של הים היו כל כך שונים ממה
שהכרתי בחופי תל אביב עד שלא הייתי בטוח שאפשר לכנות את שניהם
באותו שם: חוף ים. זה חוף ים זה?! בתל אביב יש מליון כסאות
פלסטיק, משפחות עם מנגלים ואבטיחים וכל מיני פוזיונרים עם מטקה
בעשר שקל דופקים לך כדור ליד האוזן. הכוסיות כמובן, הכוסיות עם
המגבת חוף מחפשות מקום צדדי שלא יפריעו להן ובמקרה מניחות את
עצמן בין שני הגברתנים עם המטקות.
פה בהבלוק אם תקרא לכל הכפר לחוף, אחד מהתשע שיש פה ,אולי הם
יכסו לך את השדרה של הקוקוסים, הימנית, ועדיין יישאר לך כל
החוף הזהב הזה, והים הממש שקוף הזה לעצמך.
פתאום התחילו לעבור לי בראש כל המחשבות על אדם וחווה בגן העדן
וכל הקטע הזה, אבל נזכרתי שלא מצוין בשום מקום שהיה ים בגן עדן
וגם נראה לי שכל הציורים של גן עדן הם של גן או פרדס עם הרבה
ירוק ואולי איזה נחש. אז כנראה שזה לא פה גן עדן פה זה חוף
עדן. זהו סגרתי את העניין עם השם בתל אביב זה חוף ים ופה זה
חוף עדן.
הגאות בלילה הראשון הפחידה אותי כי המים הגיעו ממש עד פתח
הבונגלוס הזה ששכרתי בשני שקלים וחצי ללילה וכלל בתוכו כילה
ומאוורר תקרה כי החלטתי להתפנק. אבל עברנו את זה והבנתי שככה
זה כל לילה. ביום השמש חזקה ולפעמים יורד בהפתעה גשם שמרגיע את
העור השזוף של המקומיים, בערב מתחילות הרוחות החזקות שיוצרות
את הגאות.
האמת שיומיים לא יצאתי מהבונגלוס, חוץ מלקרוא לסנגים - בעל
הבית שיביא לי אוכל. ראיתי שיש עוד איזה שני תיירים שנראו לי
אנגלים או משהו כזה אבל רציתי לבד, אז לא דיברתי איתם.
היום יצאתי בבוקר לכפר והלכתי לשוק שראיתי שהגעתי לפה איך
שירדתי מהמעבורת, היו בו מלא דגים וגם קצת עופות וכל מיני
עבודות יד הזויות של המקומיים שחשבו כנראה שיגיע לפה גל המוני
של תיירים שירצו לקנות פרצוף של מפלצת מעץ או שרשרת חרוזים
מכוערת במיוחד. אולי, מה אני מבין?! אולי הם מוכרים את זה
בכמויות והתיירים חולים על זה, לך תדע. אם אצלי במדינה אנשים
קונים קמעות מכל אחד שגר על איזה הר ליד צפת ועוד מצפים שזה
יגרום להם להתחתן, להביא ילדים ולהרוויח מלא כסף אז הפסלים
האלה לא כל כך הזויים כמו שנראו לי בהתחלה.
בכל מקרה אני הולך במשקפי הרייבאן שלי בשוק ומחפש מה שכל תייר
נורמאלי מחפש שהוא מגיע למקום חדש - קצת סטלה. כל הקטע של מקום
חדש שאתה לא יודע איך להתארגן בו, אני כבר רגיל אליו בדרך כלל
פונים אלי, עם הראסטות והבגדים הזרוקים שלי, ישר קולטים שאני
לא פה לנסיעת עסקים  ולא אין לי מליון דולר במזוודה בבונגלוס
ולא לא באתי לבנות פה בית מלון ולהרוס להם את החוף עדן שלהם.
אז פונים אלי, אבל לא פנו. אז ככה אני מטייל ובוחן את הפרצופים
של המקומיים ופתאום אני קולט ככה בזווית של משקפי השמש שלי את
האיש שקודם כבש את מנהטן ואח"כ רצה לכבוש את ברלין, אני מסתכל
עוד פעם וואלה לא עישנתי עדיין אני סחי בלטה ומולי עומד במלוא
הדרו לאונרד הגדול. הבנאדם הזה שסוזן שיגעה לו את הראש ובדרך
לקחה גם אותי .המוסיקה היחידה שגם אני וגם אמא שלי אוהבים.
בהתחלה התביישתי, אמרתי לעצמי מה אני אפנה אליו, מה הוא עושה
פה בכלל במקום ההזוי הזה ואיפה כל נושאי הכלים שלו, אולי יש לו
פה הופעה או שהוא בחופשה בורח מהפפראצי. חשבתי גם לרוץ
לבונגלוס להביא את המצלמה לצלם אותו ולשלוח לחבר שלי שעובד
בסאן בלונדון, אולי נרוויח עוד כמה גרושים, אולי עוד חודש
טיול. בסוף אזרתי אומץ וניגשתי אליו, עשיתי את זה בעיקר בגלל
שכשהסתכלתי עליו היה לו מבט עצוב כזה בעיניים בדיוק כמו
שדמיינתי אותו שר את שירי הנוגה שלו ושוחה איתי יחד באוקיינוס
של הדמעות בכל הסיטואציות העצובות עד מוות שהיו לי עם הדיסקים
שלו. הוא היה עצוב יכולתי להרגיש את זה וגם בודד.
אז ניגשתי ואמרתי: "היי איי שי פרום איזראל" ובו במקום רציתי
למות מהאנגלית של הילד בן שש שיצא לי מהפה, הנה אני מול אומן
המילה האנגלית ואני מה יש לי להגיד, היי, מזל שאני לבד ואף אחד
לא רואה את הקטע הזה, אני יכול לשמור אותו לעצמי, לא לספר לאף
אחד.
הוא אמר לי היי בחזרה ואז אמרתי לו באנגלית פיגורית: אני מעריץ
שלך ומאוד אוהב את השירים שלך ואני מתארח פה בחוף עדן. בקיצור
נפלתי עליו עם כל הבלגאן, ראיתי שהוא קצת בהלם מהשטף של הדיבור
והמשכתי ליפול עליו עם כל הסיפור חיים שלי בחוף הזה כאילו לא
דיברנו שבוע וממש התגעגעתי. לאונרד מהנהן אפילו מחייך ואז אומר
לי בשיא הטבעיות שהוא גר שלושה בונגאלוסים לידי והוא ראה אותי
ולא הבין למה אני לא יוצא מהחדר, הוא חשש שחטפתי איזה פליפ או
אני משוגע ואפילו חשב לבוא ולשאול אותי מה שלומי. קודם כל ברגע
הזה רציתי שיהיה לי מכשיר הקלטה, שאני אוכל להשמיע לכל אלה
בארץ שחושבים שאני כלומניק, מסומם, שמטייל בעולם. לאונרד כהן
ראה אותי, כן אותי, ורצה לבוא ולשאול לשלומי, נו הם והחיים
המשעממים שלהם, חליפות העבודה הליצניות והנעליים המצוחצחות
שלהם הולכים למשרדים בבנייני הענק שלהם בתל אביב, משועממים עד
מוות ובערב חוזרים לאישה שלהם, ששכחה מתי בפעם האחרונה הגבר
שלה תפס אותה בידיים ואמר לה אני אוהב אותך ובואי תשבי לי על
הזין. והם קוראים לי כלומניק?! אני שלאונרד כהן הגדול דואג
לשלומי וחושש שמא קרה לי משהו.
מיד איך שקלטתי שהבנאדם אכפת לו ממני, אמרתי לו תשמע רציתי
להיות לבד קצת אבל היום בא לי לעשות איזה ארוחת ערב אז מה דעתך
להצטרף אליי ולאונרד הזה לא מהסס וישר אומר לי כן מתאים לי
לסעוד איתך ארוחת ערב היום, אז אמרתי לו לאונרד לא כל יום יוצא
לי לאכול ארוחה עם בנאדם כמוך אז נראה לי שאני אקנה פה בשוק
איזה דג מיוחד שיהיה לנו טעים במיוחד, בקטע הזה קלטתי שהוא
מסתכל עלי כאילו באתי מתרבות אחרת רחוקה ומשונה בקיצור הרגשתי
מרוקאי. הוא היה מנומס מידיי מכדי להגיד לי את זה אבל הבנתי את
זה בראש שלי. בכל מקרה קבענו לערב אני המשכתי בשוק ובחרתי דג
שיכול להספיק לארבעה אנשים בקלות, כזה שעוד קופץ לפני הזפטה
האחרונה של הדייג. לקחתי אותו ורצתי לסנגים הבעל בית - הסברתי
לו שהערב יש לי ארוחת ערב עם בנאדם מאוד חשוב ואני רוצה שהוא
יכין לי את הדג הזה ואם אפשר שיהיה קצת ספייסי - כלומר חריף.
כי המקומיים פה אוכלים מלא חריף אבל האוכל לתיירים הוא תמיד
טפל, יכול להיות שהם חושבים שתיירים לא אוהבים אוכל או שהם
חושבים שתיירים לא מבינים באוכל או שפשוט אין להם כוח להשקיע
בשבילך. אז נתתי לו שלושים שקל בכסף מקומי שזה כמו ארוחה לארבע
אנשים עם שתייה ועם קינוח והלכתי לחדר לנוח.
קמתי ביחד עם הרוחות המתחזקות של הערב, רחצתי את עצמי ושמתי
איזה טי שירט וג'ינס. ניגשתי למסעדה שרחוקה בערך עשרים צעדים
מהבונגלוס שלי ועשרים וחמש צעדים מהבונגלוס של לאונרד. לקחתי
איתי ספר, לא בגלל שבא לי לקרוא בכלל, רק בגלל שלא רציתי
שיחשוב שאני יושב כמו דביל ומחכה לו, אז אמרתי לעצמי אני אקח
ספר ואתחיל לעלעל בו שיחשוב שאני עסוק והוא מצטרף אליי בכיף
ככה בלי כל ההתרגשות הלא כל כך נורמלית שהרגשתי בגוף.
לאונרד יצא מהבונגלוס וצעד לקראת המסעדה, סנגים בעל הבית התחיל
לפרוס לנו את הצלחות המזלגות הסכינים וכל שאר התבלינים,
כשראיתי את לאונרד מגיע חשבתי לעצמי שוב מה לעזאזל הוא עושה פה
האיש הזה ואיך שדווקא אותי הוא פגש בחור הנידח הזה על הפלנטה.
לאונרד התיישב בלבוש שלו שהיה לבוש "כאילו מקומי". ככה כיניתי
את הלבוש של כל התיירים שמוכרים להם בדים של שקל וחצי שמקומי
בחיים לא ילבש באצטלה של לבוש מסורתי מתרבות המזרח, אז גם עליו
עבדו הסוחרים המקומיים והאמת שהלבוש הזה די מדבק כי כל התיירים
מתלבשים כך וכשאתה לובש ג'ינס וטי שירט אתה נראה פתאום חגיגי
אל מול המעטפת הרחבה בבדי משי והצבעים הזוהרים של שאר התיירים.
אז גם שמתי לב שאני בעצם התלבשתי חגיגי והתעצבנתי, איך לא
חשבתי על זה קודם אני וה"כאילו רגיל" שלי הפכתי לחגיגי מידיי.
ישר שאלתי אותו מה אתה עושה בכלל, יכולתי לזהות שהוא מחבב את
הישירות שלי. לאונרד התחיל לספר לי שהוא מגיע פה לחוף עדן כבר
כמה שנים לפגוש את צירדנה. צירדנה הוא גורו הודי שחי ביערות
באמצע האי ליד נהר שחוצה את הבלוק ואומרים שהוא בעל תכונות של
תקשור ושהוא עף על מים, כן כמו ישו, ושאי אפשר לקלוט אותו
בתמונה מצולמת ועוד שלל שמועות הזויות. יש לו לצירדנה זה כת של
מעריצים בכל היבשת ומקדש שלו שבו הוא מנחה את המעריצים לחיים
טובים יותר על פי כל העקרונות הידועים של מדיטציה, חופש, אמונה
וכו...
ולאונרד מספר לי שהוא מונחה על ידי צירדנה הזה בחייו ואיך שהוא
שמע עליו בלונדון בארוחת ערב עם מיק ג'אגר, כן זה המפורסם,
ונסע לראות במה מדובר ומאז הוא מגיע כל שנה לחופשה של חודש
ימים לאי הבלוק ונפגש כל יום לשעה של התייחדות טקסית בה הוא
מקבל את כל ההבנות שלו לחיים.
האמת שנדהמתי, וגם אמרתי לו - מה אתה צריך מישהו שיסביר לך איך
לחיות?  ולאונרד בשלווה הסביר לי שזה כמו שאצלנו הולכים
לפסיכולוג ומתייעצים ושואלים, הוא מעדיף את צירדנה. חוץ מזה
הוא קורא לו רק כבודו או מאסטר. ראיתי איך עיניו רושפות כאשר
הוא מדבר על התיקשורים, הניסים והנפלאות של הצירדנה הזה, ואיך
צירדנה קורא אותו כמו ספר פתוח ומרגיש אותו גם כשהוא בלונדון
או במסע הופעות.
אני אישית לא אוהב את הדברים האלה! כבר שלוש שנים אני מטייל
בעולם און ואוף ואני סולד מכל החווית הרוחניות המזויפות האלה,
כמו שאני סולד מכל ה"באבות" האלה בהרי הגליל. תמיד נראה שמסתתר
מאחורי זה פן מושחת של אגו או של כסף או של ניצול, של שיווק
ברמת הסוכן המגעיל. איכס, לא יכולתי להתאפק מלומר את דעתי ועוד
באנגלית קלוקלת. ערבבתי כמו שאני מערבב תמיד את כל הדוגמאות של
ניצול ציני במערכות יחסים של מוסדות הדת של אושו וכל השאר. הדג
כבר הוגש על צלחות גדולות וגם היין. זרם היין וגם השיחה זרמה
איתו אם אפשר לקרוא למונולוג של שעה שדפקתי שמה שיחה, דיברתי
נגד כל מה שלאונרד מאמין בו כולל התקפות אישיות ישירות על זה
שהוא ממן לגורו קקמייקה הזה את המרצדסים והשרמוטות. שהוא
לאונרד הוא עוד אדם מנוצל, ומה בכלל הצירדנה עזר ללאונרד
בחיים?! הרי מפורסם ומוצלח וזמר אדיר הוא כבר היה לפניו, הרבה
לפניו .לאונרד הגיב אליי בהומור, אמר שאני צריך לגדול לפתוח את
הראש והמחשבה ושמאוד כדאי לי לבוא ולנסות והוסיף עוד שלל פתגמי
חיים עם הבנות של "החיים הם לא מה שהם נראים" ו"תרגיש תחיה"
"הרגע הוא המהות" ועוד...
ביחד עם היין נזכרתי איך כל פעם שאני פוגש את "הצד האחר", אני
מתפרק בזעם והכל אישי, הצד האחר זה מה שאני מכנה בפשטות - כל
מה שלא אני; כל הרוחניקיות, הצביעות וגם הסדר והמשמעת, העבודה,
הכול צביעות הכול זה הצד האחר. נזכרתי איך פעם שעבדתי בחברה
גדולה ועשו מסיבה לרגל איזה פרויקט מוצלח שהובלתי, דווקא אז
פתחתי את הפה על כל הבעלים והמנהלים, השתלחתי בהם, בנשותיהם
ובחייהם, יצאתי עליהם על הכול כולל הכול. נזכרתי איך שום דבר
טוב לא יצא מזה, כמו שכבר הבנתי ששום דבר טוב לא יצא לי מהערב
הזה עם לאונרד.
נתמלאתי כעס עליו שהוא הרס לי עכשיו את לאונרד כהן הדמות, הזמר
שכל כך אהבתי ועכשיו אני צריך לשייך אותו לאיזה קונוטציה של
אדם שנאמן לאיזה גורו באמצע יער טרופי, בודד ועצוב,  מחכה
להנחיה של איזה גנוב בשרוואל עם כריזמה בינונית פלוס.
היין נגמר וגם את הדג סיימנו נפרדנו לשלום בנימוס ואני צעדתי
את העשרים צעדים שלי לבונגלוס. מחר אני אלך שוב לשוק, מקווה
שאמצא את מה שחיפשתי מהתחלה - קצת סטלה.