אחרי הצהריים באו אלי כמה חברים.  שניים מהם מצליחנים כאלו -
אחד שיודע להתברג למקומות הנכונים והשני סתם יושב קרוב לצלחת.
זה שיודע להתברג היה מסובב סביב עצמו - היה לו שפיץ חד מאוד
בראש והרגליים שלו היו כרוכות אחת בשניה, כמו גם הידיים.
מכרסו הגדולה לומדים שכל ההצלחה הזו עדיין לא עלתה לו לראש.
השני, הושיט יד לצלחת שהייתה מלאה בפירות ההצלחה שלו וגם
חתיכות מלון, אפרסקים וכמה ענבים.  הצלחת נפלה על השטיח, כל
הפירות התפזרו והצלחת התנפצה ברעש גדול.  קיוויתי שגרשון -
השכן שגר מתחתינו לא שמע את ה"בום".  על כל פנים, השטיח התלכלך
מאוד.

כשהרמתי את השטיח, ראיתי את כל הלכלוך והשקרים שטיאטאתי מתחתיו
בכל השנים האלו שאנחנו ביחד.  היו גם שקרים שלך שם, אבל הם
נראו לי נקים יותר משלי.  הסתכלתי למטה ונזכרתי
ב"אני-תקוע-בעבודה" וב"רציתי-לקנות-לך-פרחים, אבל-היה-סגור"
ששכב לידו.  לא ממש ידעתי מה לעשות עם כל השקרים האלו - הם לא
הלכו לשום מקום, כי אין להם רגליים ומאחר והשטיח כבר היה
מגולגל, לא היה לאיפה לטאטא אותם יותר.

את השקרים הלבנים היה קשה מאוד לזהות בגלל הגרניט-פורצלן
הבהיר.  אמא שלך אמרה שלא שמים ריצוף בהיר בסלון, כי ישר רואים
את כל הלכלוך ובפעם הראשונה בחיינו היא צדקה.

ברגע הראשון רציתי להביא אלבום תמונות כזה עם כיסים שקופים
ולסדר את כל השקרים לפי קטגוריות, כמו שאת אוהבת.  חשבתי שיהיה
נחמד לשבת ביחד בחורף כשיורד גשם מתחת לפוך ולדפדף ביחד
באלבום, אבל בדיוק כשניסיתי להיזכר איפה יש אלבום ריק כזה,
הבחנתי פתאום ב "אני-אוהב-אותך" ששוכב ככה שטוח, דהוי, שזור
בשערות של נשים אחרות ותלתלי אבק.  "אין שום סיכוי שזה יכנס
לכיס סטנדרטי באלבום" אמרתי לעצמי והתלבטתי אם אפשר לגזור לו
את הפינות.  ואז, בעוד אני עומד בסלון, עננים שחורים מעל לראשי
ושקרים לבנים מפוזרים על הרצפה - נכנסת הביתה.

שמעתי אותך טורקת את הדלת, את קרקוש המפתחות על הסקרטר העתיק
שהבאת מהורייך ואת טקס חליצת נעלי העקב שלך שמסתדרות מעצמן
בזווית ישרה.  התפללתי מהר שהעננים ימטירו גשם כבד וככה, גם
יתנקה השטיח וגם דעתך תוסח מה"אני-אוהב-אותך" הזה שמונח לו
באמצע הסלון שלנו.  ליתר ביטחון, צעדתי קדימה במהירות ודרכתי
על ה"אני-אוהב-אותך".  הוא דקר לי ברגל, אבל לא הייתי יכול
אחרת מלבד לחייך ולומר "היי מותק, התגעגעתי... איך היה היום?"

לא אמרת כלום, השקט שלך הקדים את הסערה ובחיי, העננים האלו
התחילו להמטיר ממש גשם זלעפות.  "מה קרה כאן"? שאלת.  העברתי
משקל לרגל השניה ואמרתי "הצלחת פירות קצת נשברה, השטיח טיפונת
מלוכלך.  זה שום דבר.  צריך לנקות.  אין בעיה."

"ומה זה כל אלו?" הצבעת למטה לשם ולשם ולשם.  פתאום שמתי לב
שכל הדוגמאות האלו שמוטבעות על הגרניט-פורצלן לא סימטריות ואלו
בכלל לא דוגמאות.  התכופפת ואחזת את "גמרתי!" בין האגודל
לאצבע.  אמרת "אני חושבת שזה שלי."  לא זכרתי איך הוא בדיוק
הגיע לסלון, אבל שמתי לב שהלק שלך בציפורניים מתחיל להתקלף.
ביד אחת הרמתי את "הרדיו-דיסק
הזה-עלה-רק-חמש-מאות-שקל-כולל-התקנה" ואמרתי "זה שלי.  סליחה."
ביד השניה הצלחתי לתפוס את "החצאית-הזו-ממש-מרזה-אותך" שכבר
עמד להישטף בגשם ואלמלא הייתי חושש לאבד את שיווי המשקל, הייתי
אוסף גם את "רק-שתינו-קפה-והיא-בכלל-לא-הטיפוס-שלי" אבל לא
הצלחתי להגיע אליו.

תהיתי לאיפה נעלם "אני-עדיין-לא-בשלה-לילד" ואת מוללת קצת את
"גמרתי!" והכנסת אותו לכיס של המכנסיים.  תודה לאל שלא לבשת
היום את החצאית ההיא ולפני שהספקתי לומר משהו, התכופפת והרמת
את "כואב-לי-הראש-מותק".  אני מודה שלא ראיתי אותו עד עכשיו,
אולי משום שהוא שקוף כל כך.  למרות שהוא מאוד שחוק, הוא נראה
כמו חדש וברגע הזה שמתי לב שאני בעצם כן אוהב אותך וכבר לא
דוקר לי בכף הרגל כל כך.  חשבתי לעצמי שאולי פשוט נביא שקית
ניילון עם שרוכים, נאסוף ביחד את כל השקרים השלמים ושברי
השקרים האלו ונזרוק אותם לכל הרוחות, אבל בעצם, חיכיתי לראות
למה את לא מזיזה את הרגל שלך.

עמדנו לנו באמצע הסלון, ברגליים יחפות ונרטבנו כהוגן.  פתאום
התחשק לי לחבק אותך אבל ידעתי שעוד רגע גרשון ידפוק בדלת ויצעק
ששוב יש לנו נזילה וכל התקרה שלו רטובה ואחר-כך העובש עושה לו
ראומטיזם ומסריח את כל הבית.  "כל התקרה של גרשון על הזין שלי"
אמרתי לעצמי ועשיתי צעד לכיוון שלך ועוד אחד ועוד אחד עד שכבר
היינו ממש קרובים ואת עדיין לא זזת.  ליטפתי אותך  והסתכלתי
עלייך וראיתי כמה שאת יפה עם כל הטיפות האלה שאת עונדת ובאותו
זמן זולגות ממך ברכות.  את נצמדת אלי ואמרת "אני אוהבת אותך"
והמשכת להסתכל על הרצפה.

"אני הולך רגע להביא שקית ניילון עם שרוכים מהמטבח" אמרתי,
וכשזזת קצת, ראיתי את "אתה-הכי-טוב-שהיה-לי" מבצבץ מתחת לכף
הרגל שלך.  הרגשתי הקלה גדולה ועשיתי מין תנועה כזו עם הכתפיים
של "מ'כפת לי", כי ידעתי שאבישי שלך מת במלחמה ואין סיכוי שהוא
יחזור יותר.

אחר-כך, גרשון באמת הגיע והשמיים לא נפלו עלינו גם התקרה לא.
כשהרצפה כבר הייתה נקייה לגמרי, והכל התייבש, פרסנו ביחד את
השטיח בסלון והזדיינו.  תוך כדי כך, אמרת לי "הפסקתי עם
הגלולות לפני שבוע" וידעתי שזו האמת.