אם צריך לסכם את תחושותיי, הייתי בוחר לומר שאנחנו חיים בעולם
נטול שמחה.  עולם חשוך, משעמם, אפשר לומר חד-גוני שמעטות בו
העליות והמורדות.  כל יום דומה לקודמו ולאחריתו ואין תקווה.
זה, הנורא מכל - אין תקווה.  חיים איטיים מדי שנמתחים בתוחלת
ארוכה מדי באדיבות הטכנולוגיה הגנטית.  תוחלת ללא תוחלת - אין
בה מאום מלבד תקופה שמתפוגגת לאיטה לתוך עלטה.  זהו עולם שאין
בו החלטות כבירות מחוללות מהפכות - רק רוגע משתק שעוטף אותך
בכל פעם שאתה פוקח עיניים.  בעצם, כשאני חושב על זה עכשיו,
הדבר הראשון שנצרב במוחו של רך נולד הוא ההבזק הלבן של אורות
מסמאים והדבר האחרון שרואה אדם לפני מותו הוא הבזק שחור.
באמצע, בין הלבן לשחור, אין כלום - רק גוונים משתנים של אפור.
חוץ מזה סטיוארט מת היום בבוקר.

תגידו "סטיוארט הוא בסך הכל עכבר מעבדה מסוג "אמריקאי לבן
רגליים", למה זה כל כך דרמטי?" ואני אענה - "נכון, סטיוארט היה
אמנם עכבר, אבל עכבר מיוחד.  זהו בעל החיים היחיד עד כה, ששרד
למעלה מחודש אחרי שהצלחנו לשנות לו את גן ER807.  גן אחד לא
מובן מתוך בערך עשרים וחמשה אלף כאלו שכולם ממופים אחד לאחד
בדייקנות מתישה."  אז תגידו "נו? עכבר עם גן משובט מת. מה נורא
בזה?"  ואני אומר "אולי אתם צודקים - זה לא נורא, יש לנו גם את
ספידי ומיקי בכוננות וגם להם הצלחנו לשנות את הפוטופיגמנט על
הכרומוזום האוטוזומלי, אבל סטיוארט היה יחיד במינו - הוא ממש
ראה צבעים ושרד כדי לספר על זה."

שמונה שנים ארוכות אני יושב במעבדה בתוך מבנה ארכיטקטוני דל
מעוף, נטול ריגושים ומשמים.  אלמלא הייתי יודע שהפתרון קרוב,
הייתי בוודאי מעדיף לבלות את זמני על חוף הים, על החול הלבן
ומתבונן בשובלי הגלים הלבנים, עד שהיה יורד הערב.  אין לי
משפחה, אין לי חברים אין לי כלום מלבד התואר המפוצץ שמרוח על
הדלת: "ד"ר מקסים גרין" וכמובן, החזון שהולך ודועך עם כל דוח
שאני מפרסם.  מדפים עמוסים בשורות של קלסרים לבנים שבהם
מתויקים מאות דוחות מודפסים בשחור ולבן.  תגידו: "ד"ר גרין, שם
אירוני משהו, לא?" ואני אגיד "לא.  ד"ר גרין המקורי, סבא של
סבא של סבא, היה זה שבגללו חיינו נטולי צבע ומה נכון מזה שאני,
ד"ר גרין, אחזיר את הצבע שנלקח מהעולם."

ד"ר גרין המקורי, חרפת המשפחה, ניהל את האגף הביולוגי של הצבא
הגרמני.  נבגי פטרייה ושמה "הסטופלסמוסיס" צדה את עינו.  הוא
הבחין בתכונה מיוחדת לפטרייה הזו - תכונה שהתאימה למטרה שהטילו
עליו - "מצא נשק ביולוגי שיעוור את עיני חיילי האויב".  הוא
עירבב ורקח, הקפיא והרתיח, טחן וריסס ולבסוף, הגיש את יצירת
האימה - הנשק הביולוגי הראשון בעולם.  תרסיס שיפוזר על חיילי
האויב, יגרום להם לדלקת תמידית ברשתית ולראיית גווני שחור-לבן
בלבד.  כדי לבחון את התגלית, נבחרו בעל כורחם שבויים פולניים.
הניסוי הסופי הצליח מעבר למשוער - כולם נדבקו.  הסטרואידים
עדיין לא היו בנמצא ולא הייתה אפשרות לרפא את הסומים.  "מגפת
השחמט" זחלה והתפרשה במהירות בכל העולם.  ד"ר גרין המקורי לא
ידע בוודאי, שהמחלה מועברת גנטית לצאצאים וכך, בתוך פחות משני
דורות, לא נותר אדם או בעל חיים בעולם המסוגל לראות צבעים.

עד לפני שמונה שנים, אף אחד לא הצליח להנדס את הגן הנושא את
הפגם - ER807.  בעבודת הדוקטורט שלי הבנתי את הקשר בין כמות
ההארה שמגיעה אל העין לבין הגן הזה שמעבד את האותות במוח וצובע
את תפיסתו.  אבא, פקיד בכיר במשרד המדען הראשי של האו"ם סידר
את התקציב ואת המענקים ומאז, אני כאן.  כלוא בין כלובי חולדות
תזזיתיות וקופי רזוס שצווחים בייאוש ודוחות - הרבה דוחות.
כשהגעתי לכאן, קולות הקופים צילקו את נשמתי.  צווחות שחודרות
מבעד לסטריליות המעבדה, מבעד לזכוכית האטומה ושורטות את נשמתי.
אפשר לומר שהתרגלתי.  מצוקתם הפכה להיות רעש לבן שברוב הזמן -
אני אדיש אליו.  נחמתי היחידה היא לראות את הקופים חובטים
במנוף שכתוב עליו "אדום" ומקבלים את מנת הסויה שלהם, או במנוף
"כחול" כדי לקבל זרזיף מים.  את המנופים האלו, צבע המחשב
שבוודאי יודע להבדיל בין "כחול" ל "אדום" אבל איננו יודע
להבחין בין סויה למים.
לפעמים, אני מקנא בקופים.  אני מקפיד לא לתת להם שמות, כדי לא
להיקשר אליהם.  רק תגים מקודדי ברקוד הצמודים לאוזן ימין שלהם,
מבדילים ביניהם - כולם נראים אותו הדבר.  אני שואל את עצמי מה
עדיף - לחיות בכלוב מעופש ולהתקיים על סויה, מים וויטמינים אבל
לראות צבעים, או לשבת על חוף הים, בן חורין וצר ראות.  אין לי
תשובה ברורה.  הרי בהיבט מעשי, למדנו להתמודד עם הפגם.
במקומות של אזהרה שמנו משולש, במקום של בטיחות - מעגל.  אנחנו
יודעים שהדם הוא אדום, שהשמיים כחולים, שלחייו של תינוק -
ורודות, אבל כל אלו לא משנים את מהלך חיינו.  ואולי כן? אולי
אם נוכל להבחין בסומק על פניה של בחורה שמתרגשת, אם נוכל לראות
מתי עגבנייה בשלה, אם נוכל לשאוף לתוכנו את מראהו של שדה
צבעונים שאף אחד כבר לא מגדל היום - אולי אז יהיו חיינו שמחים
יותר.  סויה ומים ומעט ויטמינים אינם מספיקים.  לא לי.

שם משפחתי אינו אירוניה כמו האירוניה האלוהית - הגדולה באמת:
אחרי שהאל הטוב החריב את העולם במבול, כמסופר בספר הקדוש, הוא
הציג לבני האדם את הקשת שמכילה את כל ספקטרום הצבעים.  "זו
חתימתי על הברית בינינו." הוא אמר לאלו שיצאו מן התיבה.
"בזכות הברית הזו, לא אחריב את האנושות יותר לעולם".  ומה? מה
זה בדיוק "מגפת השחמט?" אני שואל אותו מדי פעם בכנסיה - "לא
החרבת?  גזלת לנו את האפשרות לראות את חתימתך על החוזה
בינינו."  מצד שני, אני מודה, לא התנהגנו יפה.  המשכנו לסגוד
לעגל הזהב, המשכנו לרקד בבגדי תולע וארגמן וששת ותוך כדי כך,
נלחמנו.  נלחמנו והרגנו ובזזנו ורצחנו ולא די לנו.  אני חושב
לעצמי שאולי אין כאן אירוניה.  "מגפת השחמט" היא המחיר שנגבה
מאיתנו על פשעי המלחמה העולמית הגדולה.  "אני לא אשמיד אתכם"
הוא אמר "כי הבטחתי, אבל אגבה תשלום".

ספידי, העכבר, יודע גם הוא להבחין בין מנופים שונים.  אני יודע
שהצלחתי ליצור אצלו ראיה טרי-כרומטית.  בעוד חודשיים, אקח ממנו
את הגן ER807 ואטמיע אותו בקוף רזוס 663-42K.  מח העצם של
663-42K יוחלף ולאחר שלושה חודשים, נוכל לדעת אם הוא מייצר תאי
דם חדשים שבהם קיים הגן המתוקן.  עוד חצי שנה נוכל לפנות (שוב)
למנהל התרופות, לוועדת הלסינקי ולתאגידי הביו-טכנולוגיה.  אז,
נשלח עוד דוחות, נחכה שוב לתשובות, נתייק אותן ונשלח ערעורים
והבהרות.  רגעים ארוכים של אפור ובתוכו - אף רגע של שלווה על
חוף הים.
כמובן שקיימת דרך לקצר את כל הציפייה המייגעת הזו.  אם אשלב את
הגן של ספידי בתאי מח עצם שאשאב מעצמי, אוכל לייצר דם חדש בתוך
שבועיים - דם שמתאים לי ואז, לערות אותו לתוכי בפחות משעה.  אף
אחד לא ידע לעולם, הרי ספידי לא יספר.  זו לא הפעם הראשונה
שאני חושב לעשות את זה - מה כבר יש לי להפסיד?  את העבודה
החד-גונית?  את ריקנות הקיום?  את ארוחות הערב התפלות שאני
אוכל מול הטלוויזיה? ביג דיל.

מצד שני, תחשבו על הרווח - מה יקרה אם אצליח ובהדרגה, אוכל
לראות צבעים!  אדע איך נראה הים, אוכל להתבונן במונה ליזה או
באבטיח.  אולי אוכל להבדיל בין הקופים שנמצאים כאן מעבר
לזכוכית - אין סוף לאפשרויות.  אוכל לעלות על הדוכן בכנסייה
ביום ראשון ולומר לכולם: "כן חברים, אני רואה את הקשת!" ואז
לחזור לכאן, להסיר ממוכי הגורל הצווחניים את תגי האוזן ולפתוח
את הכלובים.  מהדם שלי יוכלו לשבט מספיק תאים ומהם לשבט עוד
ועוד תאים עם מטען גנטי שמכיל ER807 תקין כדי שיספיק לכל העולם
ולכל בעלי החיים ועוד יישאר עודף.  רק דקירה אחת קטנה, ספידי
לא יתנגד.  מה אתה אומר, ספידי?