ההשערות בדבר מקצועה העתידי של דידי היו רבות:  אחרי שחזתה
בתוהו ובוהו שהתחולל בחדרה, הייתה אימא אומרת "זאת תהיה מעצבת
פנים".  כשחתכה את הורידים וחבשה את ידיה במיומנות - אבא היה
אומר "זאת, תהיה רופאה".  כשנעלמה מהבית, נתן מצא פתק שהחביאה
מתחת לכרית - עליו היה כתוב "אל תחפשו אותי".  בכל זאת חיפשנו
- ובמשך שבוע לא מצאנו, למרות שהייתה בת ארבע-עשרה בלבד.  נתן
היה נוהג לומר שדידי וודאי תהיה סוכנת מוסד.  אף אחד מאיתנו לא
פילל שהיא תגמור בתור משוגעת.

במשך השנים, דידי באה ויצאה ממוסדות שונים.  התלהבות גיל
ההתבגרות שלה דעכה ובפורים, ביום הולדתה העשרים, הרופאים הרימו
ידיים.  אימא ואבא חתמו על צו האשפוז הכפוי של דידי שלנו ביד
רועדת.

בחודשים הראשונים, היא עוד התנגדה. "תוציאו אותי מכאן כבר!"
היא הייתה צווחת עלינו כשהיינו באים לבקר, והייתה משליכה עלינו
את האוכל שהבאנו ומעט בגדים להחלפה.  בביקור אחד, דידי זרקה על
אבא כיסא ממתכת ואפילו היום, הצלקת מעל עין שמאל שלו היא הצלקת
של כולנו.

עם הזמן, התרופות עשו את שלהן.  מינונים גוברים והולכים של
קוקטיילים משככי חיים נספגו בגופה הצנום ובכל ביקור שביקרנו
אותה, הרגשנו שמילותיה מתמעטות ותנועותיה מתמתנות.  משטף
הדיבור הבלתי פוסק, נותרו קילוחי מילים ושברי ביטויים משפחתיים
שרק היא ואנחנו הבנו.  היא הייתה מצביעה על אחת האחיות ואומרת
"זו, צהובה." הבנו מיד שרצות שמועות שהאחות הזו - מזדיינת.
בפעם אחרת, הגענו אליה, עמוסי שקיות עם בגדים שאספנו עבורה -
היא הרימה את ראשה ואמרה "שקיות - הא?" זכר לאותם ימים שבגדיה
היו מועברים אליה מבנות הדודות שלה שהתפתחו בחופזה.  אימא
ניסתה להסוות את הבגדים המשומשים - היא הייתה אוספת עטיפות של
חולצות יוקרתיות, מכבסת, מגהצת בקפידה ועוטפת את החולצה של
דידי באריזת פלסטיק קשיח.  לעיתים, הייתה מדביקה מדבקה קטנה עם
מחיר פיקטיבי.

דידי הייתה כהת חושים, אך הזיכרון שלה נותר חד ומדויק -
כשהוציאה את החולצה מאריזת הפלסטיק, הסתכלה עליה כמה שניות
ואמרה "נטע.  בר מצווה של אוהד, עוד לפני שהצטהבה" ושמטה את
החולצה המגוהצת למשעי על הרצפה.

בעצה משפחתית, החלטנו להעביר אותה ל"אחוזת שלווה" שבגליל.
חשבנו שמקום ירוק ופסטורלי, ימתן את מחשבותיה הקודרות.  החלטנו
על תורנות ביקורים - אני לקחתי על עצמי את סופי השבוע.  נסיעה
שבועית של שעה וחצי, דמתה למסע ארוך והדרך חזרה - הייתה אף
ארוכה יותר.  ניסיתי להימנע מלהביא לה שקיות.

באביב, האחות הצהובה שהייתה לבושה בלבן בוהק גלגלה את דידי
לפינה שלנו.  בסוף המדשאה הירוקה, מתחת לעץ אלון עתיק, ישבתי
מולה וקראתי לה סיפורים קצרים שכתבתי.  שלושה חודשים דידי
נותרה אילמת ורק בקייץ אמרה "אתה הורג את כל הגיבורים שלך.
למה?"  קמתי, ליטפתי את שערותיה הצהובות והעייפות.  "למה את
חושבת?" שאלתי והיא ענתה מיד "כי מי שלא ממש חי, צריך למות".

הרופאים הבחינו שדידי כבר לא מהווה "סכנה מיידית לסביבה".
ביקשתי שיתירו לה חופשות קצרות בנות כמה שעות וקבענו תורנות.
אחרי ביקור חטוף תוך כדי נסיעה ברחובות כרמיאל, הפסיכיאטרית
סיפרה לנו שהיא הייתה מאושרת למספר ימים.  ביקשנו עוד והותר
לנו לקחת אותה לחצי יום ובתנאי שנחזיר אותה לקראת חשכה.
אימא ואבא היו לוקחים אותה לטיולים קצרים ונתן ואני היינו
מרחיקים לכת.

פורים התקרב.  סיפרנו לדידי שבארבעה במרץ הקרוב - תהיה בת
שלושים ושאלנו אותה מה תרצה ל"מתנה".
"חולצה חדשה, לא שקיות" היא אמרה בחטף.
ביקשתי מהרופאים שיתירו לנו לקחת אותה לתל אביב ביום ההולדת
ונתן התחייב להחזיר אותה עד החשכה - כרגיל.  לא ידענו אם
הכוונה לחשכה הכללית, או החשכה הפרטית של דידי, אבל הסכמנו.
נתן נסע לאסוף את דידי.  קבענו שאבוא בארבע לדיזנגוף סנטר,
נשתה קפה מקיאטו שדידי אוהבת כל כך, נקנה לה חולצה וניסע ביחד
חזרה כדי להספיק להגיע לפני החשכה.

באותו יום צבעוני, ילדים הציפו את רחובות תל אביב בתחפושות.
הנה מלכת אסתר וקאובוי וסופרמן, וונדרוומן באטמן... כל גיבורי
העל צעדו ברחובות העמוסים בחזה מנופח ובאימהות שהשתרכו אחריהם
בעליצות.  זה היה יום עליז.

בדרך לדיזנגוף סנטר, הגיע המבזק.

החשכה עטפה אותי באחת ודהרתי לאזור שכבר היה חסום במחסומי
ברזל.  הטלפון של נתן העביר אותי לתא הקולי וקולו של אבא
שהתקשר נשבר.

השארתי את האוטו על המדרכה, ליד הבימה ורצתי לכיוון הסנטר.
חסר נשימה הגעתי לפינת קינג ג'ורג.  דממת מוות כבר עטפה את
העיר ורק צווחות האמבולנסים קרעו את עור התוף.  נהרות של דם
וריח של בשר חרוך בכל פינה.  חיפשתי אותם בין האנשים ששכבו שם
ולא מצאתי, כי כשדידי רוצה להסתתר - אף אחד לא ימצא אותה.
איש עם זקן לבן שכתוב עליו זק"א תפס בכתפי והצביע לכיוון כניסת
הספקים מצד ימין.  הסתכלתי בחטף, למרות שכבר ידעתי.  שלוש עשרה
שקיות שחורות היו מונחות שם.