ואני בוהה בה צופה בטלוויזיה, והיא נראית כל-כך עלובה, כל-כך
אפורה ובעיקר כל-כך שונה מאותה בחורה זוהרת שהכרתי.
אני זוכר שראיתיה לראשונה-יפיפייה ובלתי מושגת היא הביטה בי
וחיוך אחד שלה היה מרעיד את גופי בסימפוניה מטלטלת של זרמים.
ידעתי, לנצח לא אנוח עד שתהיה חבוקה בין זרועותיי, לנצח לא
אשקוט עד שחלומותיי המיוזעים יהפכו למציאות.
עשר שנים אחר-כך אני מנסה להיזכר תוך כדי בהיה למה ציפיתי אז
ולפתע במעמקי הבטן אני מרגיש קול עמום שמתחיל ללחוש לי -"היא
רימתה אותך. היא רימתה... התחזתה להיות שאיפת חייך ובזזה לך
אותם."
אני מנסה להתעלם ומתחיל לספר לה איך היה לי בעבודה תוך כדי
שהיא יושבת על הספה ומעמידה פני מתעניינת. אך הקול מתעצם בבטן
ומתחיל להצית בערה בתוך הגוף-"שקרנית! רמאית! איך את לא מקשיבה
לי? את סתם! את כלום!"
היא שואלת אותי אם ראיתי את חשבון החשמל. אני מתעלם, הקול
שבוער בי משתק אותי פתאום, מפחד שאם רק אפתח את הפה הכל יפרוץ
החוצה. היא ממשיכה-"אהו, שאלתי אם ראית את חשבון החשמל.",
"סתמי! סתמי! אני שונא אותך!", זועק הקול בתוכי. אני מנסה לרכז
את כוחותיי, להשתיק אותו ולספר לעצמי עד כמה אני אוהב אותה אך
שאלותיה על חשבון החשמל הולמות בראשי כפטישים עד שהכל מתנפץ.
נשברתי. היא בורחת מהבית בבהלה. אני בוכה על הספה.
כך חלפו להם עשר שנות פנטזיה. לו ידעתי לאן זה יוביל...
אך אם הייתי יודע, האם היה זה עדיף?
אם כך הייתה נראית הפנטזיה בימים ההם היה לי טוב יותר? הרי כל
מטרתי בשגרת חיי איתה הייתה להחיות את הרגע שלפני.
אח, הרגע שלפני. כמה אושר גרמת לי אז, רמאית יפה שלי.