פיניקס. עוף החול. ז'אר פטיצה

בחופשיותה, במעופה, בניצוצות האבק הזהוב שהשליכה מאחוריה אל
עבר בני האנוש, היא העניקה להם חופש, לא באדיבות, אף בלא
ידיעה. היא נתנה להם לחלום, אפשרה להם לרכב על גבי משאלותיהם
הכמוסות, שחררה התקווה.
לעולם לא נשארה סטטית, ובכל משב כנפיה התהפך תבל פעמיים.
ניסיונות ללכוד אותה, להביט בה לרגע קט עלו בתוהו. מבט בה, ואף
לו לרגע בודד, היה מכלה את כוחה, את נפלאותיה. וכך, היא חלפה
על פני אנשים, מבלי שראוה, ורק תחושה קלה של שינוי אפפה את בני
האנוש משביקרה אותם.
לא יכלה להישאר לבדה. וקן, לא היה לה כלל. היא הייתה שייכת
לעצמה ועם זאת לכולם. הפניקס שונה מכל ברואי האל, היא מתקיימת
בזכות עצמה. תלותה בסביבה אפסית. היא שואבת אמנם מן הסביבה את
אור החיים, אולם אין להם משמעות אלא כדמויות צללים.
היא נולדה בגלגוליה הרבים לתוך פאזל הקיום, בו השלימה חתיכה
גורלית, אמנם לא ידועה לאף אדם. היא נזדקקה לחברת אנשים, צמאה
להיטמע ביניהם, אך לשווא. מרגע שנולדה ידעה לה שלעולם לא תהיה
ככל האדם. לעולם לא תוכל לחשוף עצמה לכל. לא תפסיק להשיל נוצות
של פז, ועם זאת לעולם יהיה שרוי עורה תחת מעטה כבד של הסוואה.
בציפייה לעולם מושלם, היא נחלה תבוסה, בגידה אנושית בה, נקודת
אל חזור. היא מניקה את העולם בחופשיותה, בו בזמן שכולאת אותו
מאחורי סורג ובריח, כשהיא מביטה מבחוץ אל תא המאסר, מחייכת,
מריבה גבה ביהירות ויודעת שלעולם לא צפויים להיפגש באותו צד
המתרס.

הפניקס, לובשת ופושטת צורות. לעולם לא תימצא באותו המקום
פעמיים. לעולם לא תחייך באותו אופן.
באושר אינסופי, מהול  בפספוס ובאי היכולת להושיט ולגעת, היא
תנשום בתשוקה עד רגעיה האחרונה, ומייד תחזור להיות עוף החול
בפאזה אחרת. את הרקוויאם, חברים, תנגן הפניקס לבדה .

ברכתה וקללתה הגדולות ביותר, הן האלמותיות.

17.05.2008