[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שקמה מסס
/
בלי כעס

בלילה קיצי אחד, אני איתי לבדי בחדר, הכול היה כרגיל אני ישבתי
שם על המיתה בחושך, שהדבר היחיד שהאיר היה אור הירח שקרץ לי
מבעד לחלון חדרי הקטן. ופתאום משום מקום זה קרה, מין משב רוח,
קרירות פתאומית לא מסברת, ממש כאילו נפתח חלון. אני קמתי בבהלה
בדקתי את חלונות חדרי ולהפתעתי שתי הם היו סגורים!
אני חזרתי למיתה שוב ישבתי אליה, ניסיתי להיות נינוחה ציפיתי
שזה יקרה שוב. אני ישבתי שם כמה דקות, ניסיתי לא לזוז הרהרתי
לעצמי, האים זה היה הזיה או חלום אך לא מצאתי הסבר לתחושתי
ופתאום זה שוב קרה רק בצורה כצאת שונה, אני הרגשתי כאילו משהוא
מחזיק את ידי ולא מרפה מהם, אני ניסיתי להרים את ידי ממזרון
המיתה אבל ללא הועיל, הדבר שהחזיק בי הקפיא את ידי עד שהתחילו
להכחיל מאת, ופתאום הוא הפסיק ידי השתחררו ובמהירות הצמדתי
אותם אל חיקי ועמדתי אבל באותו הרגע שנעמדתי זה השליך אותי
למיתה במשב רוח פתאומי ותחיל לחנוק אותי בכוח,פתאום שמתי לב
שכול החדר שלי התחיל לרעוד ניסיתי להשתחרר ולצעוק אך לא הצלחתי
שפתי לא הצליחו להיפתח כאילו משהוא החזיק בהם בכוח, אבל לא היה
שם כלום, חוץ מרוח שנשבה עלי! אני הרגשתי שאני עוד רגע יעבד
אקרה וממש שנייה לפני שהתעלפתי זה הפסיק, לקחתי נשמה עמוקה
והחדר הפסיק לרעוד כאילו שהדבר הזה רק רוצה להשתעשע איתי.
אני הרגשתי כאילו אני נתקפת חרדה ,חששתי שזה יחזור, כול גופי
רעד, התחלתי לבכות בהיסטריה, זה ממש כאב לי, הרגשתי מסוחררת אז
הנחתי את ידי על ראשי, וניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא אמיתי
בתקווה שזה יגמר ואני יתעורר מהחלום בלהות הזה, קמתי במהרה,
חשבתי לנשות לברוח לצאת מחדר. תחתי את ידי לעבר הדלת עוד כצאת
ואני אהיה בחוץ אבל לפאתה שוב אותו משב רוח העיף אותי על המיתה
חזק יותר והפעם הרגשתי מין כאב עז ברגלים. הוא שבר לי את
הברכיים, הוא ריסק אותם, הוא מחזיק בי, הוא לא נתן לי לזוז.
בעודי שרועה על המיתה, אני נשיתי לצעוק ולשאול מי או מה זה אבל
יצא מפי רק יבבה של בכי צורם. הסתכלתי סביבי ואיתי שם לבד
בחדרי הקטן שניראה פתאום כול כך גדול, אני לבדי עם הרוח הזועפת
שריחפה מעלי, הרגשתי כאילו אלף ידיים נוגעות בי ומכאיבות לי,
כאילו שהם רצו לעבור דרכי, הכאב, הכאב הבלתי נסבל, באותו הרגע
אני כול כך אהבתי את חיי, אני ממש רציתי לחיות אותם שוב.

אני בקשתי סליחה עם זה בגלל משהוא שאני עשיתי, אני התחלתי
לצעוק ולהתחנן על חיי אני הרגשתי כאילו אני לבד ביקום העצום
הזה, ובזמן שאני בחיתי והתחננתי על נפשי זה נעצר, פתחתי את
עיני וראיתי  שנוצרת מן מערבולת לצד המיטה מול המראה מה שגרם
לזה להיראות גדול יותר, הרבה יותר.
המערבולת הייתה בצבים שחור, אפור, אדום ופתאום, מתוך המערבולת
נראו המון פרצופים שאני לא הכרתי, אותם הדמויות שיצאו
מהמערבולת נראו כאילו הם מנשים לצאת משם, הם נראו סובלות,
ופתאום הם נעלמו, נשאבו לתוך המערבולת ונשארה רק דמות אחת, פלג
עליון של איש מבוגר, לא ראיתי את רגליו, הוא היה עם זקן אפור
ארוך, ולגבותיו הייתה נימה כעושה שנראה כאילו יש לו חשבון לא
סגור בעולם הזה, אבל לצערי הוא הסתכל אלי במבט המעשים הזה, הוא
לא אמר מילה אבל משום מה אני הרגשתי מה הוא רוצה לומר לי, הוא
האשים אותי על מות כול אותם האנשים הכאובים שריחפו במערבולת,
הוא פתאים פתך את פיו בשביל לצעוק צעקת כאב וכעס, אבל במקום
לצעוק הוא ריחף עד התקרה הוא פתח את עינו  וראיתי בהם מין
ניצוץ צהוב ופתאום הוא תקף אותי, הוא נכנס לי לראש כמו שזורקים
סלע למים, הוא כאילו החזיר אותי כמה מאות שנים אחורה.
אני ראיתי את כול סביבי רץ מולי אחורה כמו סרט ישן בהילוך
מהיר, זה לקח אותי לתקופה שונה, לתקופה שבה השתמשו בחרבות ברזל
וחצים מעץ, שלא היה מבנים מבטון או מאבן, אלה בקתות קטנות מעץ
ואוהלים מבד. הוא הראה לי יער טרופי ענק, הוא קירב אותי לשם,
לתוך היער ושם מבין כול אותם אלפי העצים היה מין מקום שטוח,
עגול ללא עצים או שיחים, רק כמה מדורות ואוהלים.
היה שם שבט שגר באמצע היער, באוהלים ההם, על האדמה וגם על
העצים, בתכופה של היום השבט הזה הוא היה בסדר גודל של עיר מאות
אנשים שחיים את חיי היום יום שלהם ביחד, רק שבשבט הם ישבו על
בולי עץ מסבב למדורות הגדולות.  
ואז הוא שט בזמן כצאת קדימה והוא הראה לי אישה בת 25 לכול
היותר לבושה סחבות ומצוידת ב 2 חרבות שהיו קשורות לה למותניים,
פגיון שהיה מוחבא לה במגף וקשת עם המון חצים מחודדים, היא
התגנבת לשבט ההוא מהעצים, לבדה,  היא הביטה לשמיים עצמה את
עיניה למספר שניות, החזירה את מבטה אל פני השטח ואז היא לחשה
משהוא שלא הבנתי אך הרגשתי שזו הייתה סוג של תפילה, ובעודה
לוחשת התחיל לרדת גשם שהתחזק יותר ויותר, ופתאום ראיתי שהיא
מתקרבת לאיש שישב שם בבית העץ שלו, היא שלפה את החרב הסמלית
שלה ולמרות שהיא שלפה אותה בשקט אני יכולתי לשמוע את חיקוך
החרב בנדן, זה צליל מצמרר שאומר לך מה הולך ליקרות עכשיו, היא
התגנבה מאחוריו בשקט ופתאום הבזיק ברק והתחיל להצית את היער
ופתאום והאיש ראה את צילה הלוחמת בעודו מנסה לנוס מצילה היא
שיסעה את גרונו במהירות, אני צעקתי רציתי להזהיר את כולם, אך
איש לא שמע אותי, אני כאילו לא באמת איתי שם, ובעודי מנסה
להבין מה קורה היא המשיכה בעבודתה החולנית להרוג את כול העומד
בדרכה, כול אותם מאות האנשים, ללא סיבה, בלי רחמים, לבדה היא
הצליחה להרוג את כול אותם המאות אנשים, גברים, נשים, ילדים
משפחות שלמות היא חסלה במו ידיה, ואני לא יכולתי לעשות כלום
בכדי לעזור להם, הרגשתי כאילו נאסר אלי לצפות במותם, והיה להם
מוות איתי מלה בכאב, צער ויגון, בשיטתיות ללא רחמים וביסודיות,
היא הייתה רעה. אני שמעתי את זעקות האנשים הגוססים זועקים
לעזרה כול שהיא. עשן השרפה יצר מין ערפול העיני ואז הבנתי שהוא
שט איתי עוד כמה שנים בזמן וראיתי את האישה הזאת יולדת,ואיך
שראיתי אותה עיני התמלאו בדמעות כאב ושנאה, ואז הוא הראה לי את
הבת שלה יולדת, ואת הנכדה שלה יולדת, ואת הנינה שלה יולדת, ואז
הוא עצר, הוא הראה לי את ההתפתחות של הנינה שלה, ורק אז הבנתי,
הרגשתי מבולבלת נורה לא האמנתי למה שראיתי, הנינה של אותה אישה
הייתה סבתה שלי אמא של אמא שלי, הוא רצה את חיי, הוא רצה
שהשושלת תיגמר, אז נזכרתי בכול הנשמות במערבולת נזכרתי בהבעות
פניהם הם סבלו בגללה ובגללי כי אני עוד קימת, הם לא יכולים
לעבור לעולם הבא לולי מותי.
ואז הוא החזיר אותי לאותו מקום שבו אני וגופי מתאחדים שוב, על
המיתה בחדרי, אבל מצבי אנוש למדי, אני איתי שרועה על המיתה
מדממת, לא יכולתי להזיז את ידי ורגלי למרות שהם הפעם הם לא
נגעו בי, אני פשוט לא יכולתי, אני רציתי לדעת עוד, לדעת מה
קרה? למה היא עשתה את זה? היה חייב להיות איזה שהיא סיבה.. אבל
גם לא יכולתי כי איתי פצועה מידי בכדי ללכת משם, רגלי היו
שבורות וידי היו כבר משותקות מחוסר דם, ואז נשמתי מן נשימה
עמוקה, נשימה של הכנעה, עיני התמלאו בדמעות של וויתור, עצמתי
את עיני, ניסיתי להיזכר בכול אותם הרגעים הטובים שהיו בחיי,
ימי הולדת, טיולים, חבר ראשון, נשיקה ראשונה פתאום התחלתי
לנשום בכבדות, פתחתי את עיני והסתכלתי בו, אני הסכמתי, אני
הסכמתי שהם ייקחו את נשמתי, ייקחו את נשמתי ויתעללו בה, יתעללו
בה עד כאב, כמו כאב מאות האנשים שהיא הרגה, בלי כאב, לבי
רחמים, בלי סיבה.  כשאני אמרתי להם שאני מוכנה ללכת אני
חייכתי,החיוך האחרון, חיוך של הקלה, חיוך של זה בסדר ככה זה
צריך להיגמר כי הראי גם עם אני יישאר אני לא יוכל לחיות את
המשך חיי ככה, עם כול הפציעות והחבלות, ידעתי שאהיה לי טוב
יותר שם למעלה.
ופתאום האיש שהיה במערבולת לא נראה כועס, הוא נראה שלוו, כאילו
שאני איתי המשימה שלו, הדבר האחרון שלו בעולם הזה, ובתוך שניות
ספורות המערבולת ריחפה מעלי נשימתי נעתקה לרגע כי כצאת חששתי,
ראיתי את מאות הנשמות במערבולת חגות סביבי והפעם שלוות, ולפתע
המערבולת לא הייתה בצבעים של שחור אדום, אלה בצבעים טובים
צהוב, כחול, ירוק, לבן ואז הלבן גדל ממש כמו להסתכל בשמש ובירח
בו בזמן, אני ראיתי שם באופק מבין כול העננים הלבים מין שער
בצבע זהב בוהק והיה עליו עיטור של האות H שיערתי לעצמי שזה
אומר heaven או hell עוד לא ידעתי. אני הרגשתי כאילו השער קרה
לי אליו.  ופתאום צצו מתחת שער הזהב, מדרגות זכוכית עדינות
ונוצצות כקריסטל. הם ירדו מהשער מדרגה אחר מדרגה הופיע במין
רוגע שמימי שכזה עד אלי, פתאום אני הצלחתי לקום מהמתה,
כשנעמדתי אני ביקשתי סליחה מכול אותם הנשמות שנגרם להם סבל
בגלל דורות עברו, וגם ביקשתי תודה מהאיש המבוגר שהיה איתי
והסביר לי למה אני זאת שהייתה צריכה ללכת,  ואז הוא עצר ויצא
מהמערבולת הוא עמד שם לידי ואז כרע ברח והחזיק לי את היד, הוא
הזיל דמעה והרכין את ראשו ולפתע איתה מין רוח נעימה שליטפה את
עורי, מין רוח אחרונה, עצמתי את עיני והרמתי את ראשי, רציתי
להנציח את הרגע הזה.
פתחתי את עיני והורדתי את הראש כדי להסתכל בו שוב, נגעתי
בלחייו לנגב את הדמעה ולהרים את ראשו.
הוא נעמד ופתאום הוא הצליח לדבר,
הוא אמר לי תודה, וסיפר לי שהוא היה המנהיג של השבט, של כול
אותם האנשים, ושהם סלחו לי, ושאני ילך לגן-עדן כי שם הוא
מקומי, כי הגיע זמני. הסתכלתי עליו פעם אחרונה והתחלתי לטפס
במעלה מדרגות הזכוכית.
צעד אחרי צעד במין קלילות כזו הרגשתי מין ריחוף בצעדי,
וכשהגעתי לשער הזהב העצום אני הסתכלתי למתה, לראות אותם פעם
אחרונה ואז ראיתי את עצמי לשבריר שנייה, כי הרוחות סגרו את
השער לעולם הבה והפכו לענן לבן צחור כמו כול השער העננים.
אבל כשראיתי את עצמי אני נראית שמחה, מתחת לכול הפצעים והמכות.

אני איתי נראית שלווה, למרות שהיתי שרועה על המיתה מדממת.
השאלה שלי עכשיו, זה מה הם יחשבו? איך הם ירגישו? האורים שלי
שישנים עכשיו בחדר ליד, האים היא תבין למה זה קרה? האים הם
יבכו?
בזמן שהרהרתי לעצמי זזתי לעבר שער הזהב העצום, ובן רגע הוא
נפתך פתך שרק נשמה אחת יכולה להיכנס, שילבתי את ידי, והסתכלתי
אחורה וראיתי אלפי נשמות שמחות, שלוות מחקות אחרי בטור ארוך
שמגיע לאופק הרחב.
התקדמתי, עברתי את השער, הגעתי לגן-עדן.
הסתכלתי סביב והכול היה שם מלא  עננים לבנים.
היה שם שומר צנום עם חליפה לבנה וכנפיים גדולות. לידו ריחף
מין ספר גדול עם אלפי דפים מוזהבים, הספר היה קשור למלאך השומר
בשלשלאות זהב.
המלאך יסתכל אלי מבעד לספר הגדול, ושאל אותי על מעשי בגן-עדן.
סיפרתי לו שסב סבתי רצחה אלפי אנשים ושאני פה כנראה על גמול
דורות. המלאך הסתכל עלי ואמר שחבל שזה עוד כים, כי הוא יחל
לראות אותי מקימה משפחה, ואז הוא הרהר לעצמו, ופתאום הופיע
במקומו מין ערפל סמיך שהתפוגג במספר שניות, הוא נעלם. עוד לא
הספקתי להבין מה קרה, אבל הוא חזר ואמר שלוקחים אותי חזרה
הביתה.
אני התחלתי לבכות לא רציתי לחזור לגופי כי הוא היה פצוע קשות
אז המלאך אמר לי לא לדאוג כי אלוהים כבר סידר הכול ושכול זה
יראה לי רק כמו חלום בלהות. הוא הוריד אותי במורד המדרגות
והשכיב אותי על גופתי, עצמתי את עיני ופתחתי אותם תוך כדי
נשימה עמוקה ומבוהלת,כמו שיוצאים ממים קפואים. והרגשתי לוהטת
כולי אתי מחוסה בזעה קרה קמתי מהמיתה והסתכלתי על עצמי במראה
היה לי מין מבט קר נראית חולה.
רציתי לצאת החוצה, לשמש ,לאוויר הנעים ,לרוח הקלילה ,ניסיתי
לעמוד, אך הרגשתי כה חלשה ומסוחררת, אז חזרתי לשבת אחרי
שהסחרחורת שלי עברה ניסיתי לעמוד שוב, עמדתי מבלי לזוז, עצמתי
את עיני ונשמתי עמוק, פתחתי את עיני והתקדמתי לעבר חלון חדרי
ופתחתי אותו לרווחה ונשענתי על משקוף החלון בשבל לייצב את
עצמי, שוב עצמתי את עיני אך הפעם בשבל להנציח את הרגע הזה,
הרגע שבו השמש מעירה את פני והרוח מלטפת את שערי.
אחרי כמה דקות חזרתי וישבתי שם על צד המיתה, בהיתי בקיר
ונזכרתי בכול מה שקרה לי או שמה זה היה רק חלום בלהות, הרהרתי
לעצמי כמה דקות עם זה היה אמיתי, הסתכלתי הצידה כדי לראות את
השתקפותי במראה וראיתי את עצמי שם, אך עם כול אותם החבלות
והפציעות הקשות.  שפשפתי את עיני ועצמתי אותם בכוח והרכנתי את
הראש התפללתי שזה לא אמיתי ושאני רק הוזה. פתחתי את עיני בכוח
והסתכלתי שוב במראה. אני איתי בסדר אני לא יודעת כנוראה מה קרה
אבל אני רק יודעת שזה לא היה חלום...

כשהאורים שלי התעוררו הם עברו במסדרון ליד חדרי כדי לבדוק מה
שלומי ולהפתעתם אני ישבתי שם מבלי לזוז, הם לא הבינו למה אני
ערה בשעה כה מוקדמת. הם הסתכלו עלי וראו שמשהוא לא בסדר אצלי,
אבא שלי שעל אותי הכול בסדר כי את נראתי כצאת חיוורת, את
מרגישה טוב הוא שעל שוב ושוב, אך לא עניתי לו והמשכתי לבהות
ברצפה. אמא שלי התיישבה לצידי וחיבקה אותי אך בנגיעה הראשונה
אני נבהלתי והסתכלתי בה, היא נעמדה שתקה ושלבה את ידיה והתקמצה
בתוך עצמה. אני ראיתי בעיניים שלה שהיא ידעה מה קרה לי,היא ישר
אמרה לאבי להכין לי כוס תה והניחה את ידה על פיה במין אילוץ
שלא לבכות, ואני, אני רק חייכתי ואמרתי שהכול בסדר עכשיו. ואז
היא שוב התיישבה לידי וחיבקה אותי בכוח ואז החזיקה בפני ואמרה
לי בכול רועד, אני כול כך שמחה שכול זה עבר, אני גאה בך.  אבא
בינתיים סיים להכין לשלושתנו קד תה-צמחים הוא קרה לנו מהמטבח
הלכנו למיטבך ישבנו שם שלושתנו ואז אבא שלי לקח את מפתחות
המכונית אמר לשתינו שלום והלך הוא, היה צריך לנסוע לעבודה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי אמר אני ולא
קיבל?



-זאת שלוקחת.


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/10/09 21:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שקמה מסס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה