במוצאי אותה שבת הזכיר לי בני הטירון שאחרי השו"ש הבא הוא סוגר
עשרים ואחת.
על שולחני הונחה רשימת קניות -ציוד שיקל עליו לעבור את אותם
ימי תרגול אחרונים בשלום ונוחות יחסית.
"בעיקר, אל תשכחי את הגופיות בצבע זית ".  ביקש, והפנה אותי
לחנות המתמחה בציוד כזה בקניון  החדש- כעשרים דקות נסיעה
מהבית.

בראשון בבוקר הייתי הראשונה בחנות.
העמסתי בעגלה ציוד מהרשימה, ציוד לקמפינג ככל שחמד הלב- הרי
כבר קיץ והחופש הגדול בפתח,  שבע גופיות בצבע זית - שהילד
יתפנק עוד שבוע בלי ריח זעה - וניגשתי לקופה.

זוכרת ששילמתי בכרטיס האשראי, אך מכיוון שקיבלתי  אותו חזרה
אחרי שהתחלתי למלא  את השקיות , דחפתי אותו לכיס המכנסיים
במקום לארנק שכבר חזר לתיק.

התיק תלוי על יד ימין , כף היד אוחזת בידיות של שתי שקיות
כבדות למדי, יד שמאל שלוחה לאחוז בשקית השלישית, מבין המדפים
יוצא אלי מוכר במדי החנות, ובידו שטר של עשרים שקלים.

"גברת, נפל לך כסף". הוא פוסק.
מה ? אני תמהה. " כן, זה השטר שלך" . "שלי"?, אני מנסה להיזכר
אם שלפתי את הארנק בין המדפים, כשחיפשתי את הרשימה, אך הפעולות
היו אוטומטיות , ואני לא זוכרת .

"אף אחד עוד לא היה במחלקה שלי חוץ ממך השבוע , וזה לא הכסף
שלי. דודי זרקת אצלי כסף" ? הוא שואל משועשע את הקופאי. "לא"!
עונה הקופאי בזעף.

לבושתי עלי להודות שלפעמים אני "זורעת" מטבעות. הארנק שלי ארנק
מתקפל. הכסף הקטן בכיס במרכז, ואני די שוכחת לסגור שם את
הריצ'רץ' , אבל זו הפעם הראשונה שאיבדתי שטר.

"או קי, תודה". אני מאפשרת למוכר האדיב להשחיל את  השטר  בין
הקמיצה לאמה האוחזות בשקית השלישית, ויוצאת.

אחרי שהשקיות נחות במקומן ב"בגאז' " אני מתפנה להחזיר את כרטיס
האשראי למקום. כיס המטבעות סגור הרמטית. אני מרגישה מבוכה,
וכעין גרוד לא נעים  עם הרגשה של בחילה -דחייה בכף היד.  אני
אוחזת בשטר שאינו שלי.

"לחזור ולעלות במדרגות מהחניון התת- קרקעי, לחצות בשמש הקופחת
את הרחבה, (שהיא גם ארוכה במקרה זה)  עד לפתח הקניון,  החנות
די עמוק בפנים, וכל זה כדי להחזיר שטר שאיש אינו רוצה בו?

-לא, אין לי כוח, ובוודאי אקבל בקרוב בקשות לעוד רכישות בחנות
-אז תהיה לי עוד הזדמנות לחזור..."
כעבור זמן קצר כבר הייתי בבית פורקת את החבילות.

אני מכניסה את הגופיות למכונת הכביסה -משום מה נראה לי שחסרה
אחת. אני סופרת- יש רק שש. קניתי שבע, לא?  בודקת את
החשבונית-"גופיה צבע זית   20ש"ח 7"

קניתי שבע גופיות. אולי שמתי אחת בשקית אחרת? אין.
יורדת לחנייה ובודקת -אולי נפל  בזמן  הנסיעה מהשקית? אין .
נראה שהגופייה נשארה על הדלפק ליד הקופה.

"לעזאזל איתם" חשבתי ברוגז . "לא היה עדיף להזכיר לי לקחת את
הגופייה ששילמתי עבורה  במקום להסב את תשומת לבי לאיזה שטר
ארור שמצאו על הרצפה"?
" אז עכשיו אנחנו תיקו ". אמרתי לעצמי, והחלטתי שלא אטרח לשוב
לקניון בקרוב.
 
יום שני - חזרתי הביתה מאוחר מהרגיל. השעה הייתה כמעט שלוש.
הבן הצעיר ישב על המדרגות נשען על תיק בית הספר.
-מה קרה?  
-המפתח נעלם.
מסתבר שבזמן שתלמידי הכיתה יצאו לשיעור ספורט, מישהו עשה חיפוש
בילקוטים, ו"הרים" רק את המפתחות.   ייתכן שזו בדיחה מטופשת,
אך  ייתכן שמישהו שמכיר את החברה מתכונן למכה הרצינית, שלא
תכלול דווקא מצרכי דאווין יוקרתיים לגימנזיסט, אבל תהיה מאוד
מאוד כואבת להוריו.

ב"פלדלת" היו אדיבים ומבינים מאוד. הטכנאי יגיע תוך שעה ויחליף
את המנעול הבטיחו לי.
נא להכין מאתיים וחמישים שקלים, ולשלם ישירות לטכנאי.


יום שלישי -  אולי מתוך חשש/ציפייה לפורצים יצאתי מהבית מאוחר
מהרגיל. התעכבתי על כל חלון. הורדתי כל תריס עד המקסימום,
ובדקתי שוב ושוב שהדלת אמנם נעולה.

ברגיל אני יוצאת מהחנייה, פונה שמאלה למפרצון שלפני הבניין
ממול, ומסתובבת ברוורס לכיוון הנסיעה הרצוי -צפונה, אך באותו
יום חסמה מכולה ענקית  את הכניסה לבניין, ואבק שנישא משברי קיר
ישן הסתיר את הראות.

"אסתובב על יד הבניין הבא" חשבתי תוך שיעול, "אחרת אסע בכיוון
ההפוך עד קצה העיר, וגם כך אני מאחרת".  ואמנם  בכניסה הבאה
פניתי שמאלה.  בזהירות בדקתי במראה שאין איש מאחורי,וחזרתי לאט
ימינה ברוורס, ואז שמעתי "קחחחחח" והמכונית נתקעה.
כשיצאתי ראיתי שהפגוש משך איתו עמוד ברזל של גדר בטחון  נמוכה
שלא הבחנתי בה. הפנס השמאלי היה מעוך לגמרי, וכך גם חלק מהכנף
השמאלית.

"חמש מאות שקל , ואנחנו מתקנים לך את זה עד הצהריים". הבטיח
בעל המוסך לאחר מיקוח קל.
לא הלכתי באותו יום לעבודה, וגם לא ביום שאחריו.

יום רביעי -התעוררתי כשעדיין היה חשוך בחוץ. הלמות ברקות, לחץ
בחזה  וצימאון נוראי . שלושים ושמונה אחת. סיפר לי המדחום.
אצלנו  המבוגרים זאת טמפרטורה קבועה של דלקת ראות  , אבל איך?
מאיין? סתם כך באמצע הקיץ חוטפים דלקת ראות בלי להתאמץ
ולהרוויח אותה ביושר?

אז זהו ! עוברים מהרכוש לגוף. קבעתי בלחישה.  

יש בעולם שלוש דתות מונותיאיסטיות המחולקות  לזרמים ולתת
זרמים, ואין סוף דתות וכתות אליליות הכפופות לתורות שונות
ומשונות ובעיקר מנוגדות זו לזו, אך מניסיון החיים שלי אני
יודעת שכולם כווולללם  חולקים באמונה אחת, או אולי נכון יותר
בפחד אחד- הפחד מפני עיין רעה או קללה שתיפול עליהם סתם כך יום
אחד , ולא ידעו איך להסירה.
הפחד הזה זורם בעורקינו עוד מהזמנים שלפני "מגדל בבל", ואם
יבוא אליכם האתיאיסט הכי אדוק בעולם, וישבע באלוהים שהוא לא
מאמין באמונות תפלות, ושלכל דבר יש הסבר  רציונאלי שרק צריך
למצוא אותו, (וזאת לא בדיחה. זה כבר קרה לי). אל תאמינו לו.
ברגע מסוים כשלא תשימו לב הוא יקיש על עץ, או יעשה איזו פעולה
הזויה אחרת הנהוגה בשבט שלו, כדי להרחיק מעליו את הרוע.

מה עלי לעשות? חשבתי, כשירדתי אל המונית שבאה לאסוף אותי
למרפאה.
 "חייבים להיפטר מהשטר המקולל!"- עברה התשובה בראשי.

-"את נראית לא טוב". אמרה בכנות רבקה, שכנה חדשה מהחוזרות
בתשובה .
-"היה לי שבוע נורא, והוא עוד לא נגמר". קיטרתי.
-"כנראה נכשלת במעשה. תתרמי סכום כסף לצדקה, והכול יהפוך
לטובה".

"כן, אדחוף את השטר לקופה  של 'האגודה למלחמה בסרטן' בבית
המרקחת" חשבתי," ושהזוועה הזאת תיגמר".
"נראה שהרבה זמן לא היית חולה" צחקה הרוקחת . "גם הם ,וגם
איל"ן אספו יום אחד את הקופות וזהו.
הם שולחים מכתבים הביתה. זה הרבה יותר משתלם".

תשובה דומה קיבלתי במינימרקט של משה ( כיפה סרוגה) שם זכרתי
היו קופות צדקה עם שמות של רבנים  או ישיבות.
" הפסיקו להגיע וחבל, כי דווקא היו מספר משפחות דתיות בסביבה
ששילמו כך מעשר".

על אף החום שלא לגמרי ירד התחלתי לחפש במגרות השולחן.  מדי פעם
קיבלתי מעטפות עם בקשות לתרומה מארגונים שונים.  אני לא אישה
דתית , אך המעטפות עזרו לי להשיג הרגשה טובה בימים שלאחר
'יזכור'.    

למעטפה של ארגון אחד לא התייחסתי עקרונית, אבל אימת השטר
המקולל גברה על העיקרון .

ניסיתי, בזמנו,  להגדיל מעט את הכנסתי כמרפאה בעיסוק בעבודות
יצירה עם ילדים.
עמותה שפעלה במתנ"ס שילמה שבעים שקלים  לשעה. אחר כך העולם
הפרט.

בעיתון  הופיעה מודעה "גוף ציבורי מחפש מורים, מדריכים
אקדמאים,...  " התברר שמדובר בעמותה המטפלת בילדים נכים.
התקשרתי.
"את מתאימה בדיוק לתפקיד." יבב הקול בצד השני, אבל אני יכול
לשלם רק עשרים שקלים לשעה. אנחנו לא מקבלים עזרה משום
גורם..."

מוכת תדהמה התקשרתי לחברה לבשר על הפחת  במעמדנו.  היא כבר
ידעה במה מדובר.
"העמותה משלמת את אותם שבעים השקלים הסבירה, אך את מקבלת את
משכורתך דרך חברת כוח אדם.  עשרים וחמישה שקלים הרווח של חברת
כוח האדם. עשרים וחמישה שקלים לאיש הקשר של העמותה- הם לא
עובדים חינם... נוסיף את העשרים שלך - קיבלנו שבעים".

זה שאני לא עוסקת בזנות לא מונע ממני את הזכות לפרנס שני
סרסורים.

נראה שקרעתי בזעם את כל המעטפות שקיבלתי אחר כך מאותו הארגון,
ועכשיו אני "אוכלת אותה". אסור לפעול מהבטן.

יום חמישי - קמתי בריאה. החום  ירד, אבל נשאר הצורך להיפטר
מהשטר הארור. אם לא תהיה ברירה אשליך אותו על הרצפה במרכז
המסחרי.  נקווה שהפעם ירים אותו מי שזקוק לו באמת, ושהוא יביא
לו ברכה.

אספתי מספר חשבונות שהגיע הזמן לשלם , ובשבע ושלושים , כשכולם
מיהרו לעבודה, הייתי הראשונה והיחידה ליד קופת בנק הדואר.

בקופה ישבה ה"אימא של שושי מגן הילדים" הנצחית. היא זיהתה אותי
דווקא מטיול משותף בחטיבה.
הרשתי לעצמי לספר לה שאני רוצה לתרום סכום קטן  בגלל איזה נדר
שנדרתי.

"דווקא היו לנו פה קופות של אגודות לנזקקים, אבל עלו על זה שהם
מגלגלים המון כסף בלי לדווח, אז מס הכנסה התלבש עליהם.    
ראית באינטרנט איזה משכורות הם משלמים למנכ"לים שלהם?  לפחות
המנכ"לים כבר לא נזקקים. לא עדיף שהיו מעבירים את הכסף לעובדות
הסוציאליות? הנה גיסתי עובדת סוציאלית. תראי איזה תלוש בזיוני
יש לה". הסכמתי אתה בלב שלם, ויצאתי מהסניף.

איפה להשליך את השטר?
מול בית הדואר עומד דוכן של מפעל הפיס. "אולי אמלא טופס לוטו?
הרי מדובר בגוף ממשלתי שתורם למפעלים ציבוריים, ועושה רק
טוב".

הקמצנות והצדקנות עשו את שלהם. העברתי למוכרת את השטר ועוד
מספר מטבעות וביקשתי שישה טורים ממולאים אוטומאטית.

שישי ושבת עברו עלינו בשלווה מבורכת. כנראה עשיתי את הדבר
הנכון.
במוצאי שבת אחרי החדשות היה שידור חי של ההגרלה בטלוויזיה.

לא התאפקתי . לקחתי דף ועיפרון, ורשמתי את התוצאות.

יהיה משעשע לראות כמה קרובה הייתי לזכות.

אילו היו לי ציפיות כל שהן, או אילו חשבתי בצורה מסודרת, הייתי
מסדרת את המספרים בסדר עולה, ומזהה מייד אם יש זכייה באחד
הטורים. אבל אני ישבתי נוגסת בעצלתיים מהפירות שנשארו בקערה על
שולחן הסלון. בודקת מספר, מספר  קודם בהגרלה שבידי, ואחר-כך
ברשימה.  הגרלה אחת, שנייה שלישית...  בחלק מההגרלות לא עלה
אפילו מספר אחד. בחלקן עלו שני מספרים וזהו.
כך עד ההגרלה השישית, ואז:- 31,1,25,4.13, 20 אני לא מאמינה-כל
המספרים בטופס הלוטו  בשורה האחרונה.  אני סופרת שוב -כן! כל
השישה עלו!  והפרס הראשון הוא עשרים מיליון.
אני נושמת נשימה עמוקה.

באותו הרגע מחליק גלעין השזיף שסיימתי לאכול מבין השיניים ישר
אל הושט. אני משתעלת לפלוט אותו, אך הוא לא זז. אני קמה מקווה
להקיא אותו בשירותים, צריך לנשום . כמה שאני זקוקה לאוויר...

התעוררתי בבית החולים.
"שמענו אותך  מחרחרת, ואז נפלת על הרצפה. מזל שזיהו מייד שבלעת
משהו, ושלפו את זה איך שהאמבולנס הגיע".
"וממתי את ממלאת טופסי לוטו"? שואל בעלי, כשהוא מנופף בטופס
מול עיני. "מצאנו את זה אצלך ביד, ברשותך, אם  כבר זרקת כסף
לפחות נבדוק אולי זכית במשהו".

יש לכם רעיון איך להיפטר מעשרים מליון שקלים לפני שיקרה אסון
נוסף?

                                                     

כשמדברים על חפצים מקוללים, אני חושבת על  "הנעליים האדומות".
את הסיפור של הנס כריסטיאן אנדרסן  קראה לי אימא כשהייתי ילדה
בת חמש.
כמה שכעסתי  תוך כדי שאני מפנימה,  כמתבקש, את המסר הפוריטאני
של הסיפור  על הילדה -בת גילי- שהתעלמה ממצוקת אימה, מהסביבה
ובעצם מעליבותה שלה , ורק חמדה את הנעליים האדומות. כאלה כמו
שראתה  על רגלי הנסיכה הנערצת.

"מגיע לה! אני לעולם לא אהיה כמותה ". הבטחתי לעצמי. "לא אזניח
את הורי וקרובי תמורת שום קישוט שבעולם.
בכלל לא יפה 'להשוויץ' ואין שום צורך להתפאר בלבוש יוצא
דופן."

לא הועלתי הרבה להורי. ברגע האמת לא ידעתי איך לעזור להם. מכל
מה שקיבלתי בזמן ההאזנה לסיפור נשארה רק מעין סלידה מבגדים
מפוארים ויוצאי דופן, וזה לא עזר לי בחיים- להפך. במציאות
החדשה זה רק הזיק.

ויום אחד הקרינו בטלביזיה את הבלט "הנעליים האדומות"  ואני
אישה בת חמישים.
פתאום זה התחיל להציק.

מה התרחש באמת בסיפוריו שופעי המוסר של אנדרסן?

כמו בדמוקרטיה מקולקלת שיש בה אמנם בית מחוקקים אחד, אך מערכת
החלת  זכויות וחובות נפרדת ושונה  מאזרח לאזרח  לפי קבוצת
ההשתייכות שלו-(אקרא לזה כך בעדינות), כך גם בעולם האגדות קיים
מוסר אחד והעונש על מי  שסרח הוא נורא, אבל...
אבל הנסיכה שנעליה היוו מודל לנערות החמדניות בסיפור הורשתה
להמשיך להתהלך ואפילו לרקוד בהן, ואיש לא גינה אותה, ולא קילל
את נעליה שתרקודנה ללא הפסקה, ורגליה לא נכרתו כעונש, והיא
השתובבה ואולי אפילו התהוללה בלי שתשלם בחייה על "מעט הדבש
הטעום". כולם רק שבחו אותה כמה היא חמודה.

ואחר כך נישאה לנסיך אותו חמדה, ואיש לא אמר לה שלא יפה לחמוד.
היא אפילו לא נאלצה לחלוץ את הנעליים האדומות לפני החתונה, כי
איש לא העיז לבדוק אם רגליה נדחסות לנעל זכוכית.

היא לא הייתה חייבת להוכיח שום מסוגלות ושום נאמנות, ורק הוריו
של הנסיך התפארו באזני ה"חברה" שלהם איזו נסיכה אמיתית מצא
הילד, ואיך שהיא מרגישה בעדשה אפילו מבעד לעשרים מזרנים, וכולם
התפעלו, והריעו לזוג הנפלא.

כן, גם בעולם האגדות כמו במציאות יש כאלה שחפצים ושטרות
מקוללים לא יכולים להזיק להם, והם מביטים בכולנו ממרומי
האפריון במבט סלחני ומלגלג קמעה.