[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מישאל קיי
/
ביום שכזה - א'

ביום שכזה אדם צריך לוותר על עצמו. פיסות קטנות של מציאות
עצמית צריכות לנשור ממנו ולדאות אט אט במעוף חרישי קצר חיים אל
תוך האני הקולקטיבי של הקיום, האני היחידי שבאמת קיים.

היום התחיל רגוע ושקט. חסר בטחון כהרגלו חזר לבייתו. קשה היה
לקרוא לזה בית, יותר נכון היה להגדיר זאת כשקית פלסטיק מטולאת.
הוא בנה את אותה שקית בעצמו, כשרק הגיע לכאן. אוסף ניילונים
שמצא, סנדות וקני סוף. הוא דיי אהב את שקית הפלסטיק הזאת ואחרי
כל המסעות הארוכים והמתישים, שמח לקרוא לה בית. כשהתקרב ליזה
נופפה לו לשלום. היא ישבה מתחת לעץ האקליפטוס שהצל על השקית עם
הראש תקוע בן שתי אבנים, תמרת עשן דקיקה עלתה משם, ומידי פעם
ראשה סב לאחור, לקח אוויר וחזר פנימה. זה כבר כמה זמן שהם גרים
ביחד. הוא הכיר אותה, זמן רב לפני שהזמין אותה להצטרף אליו
לשקית והוא חשב שזה היה נבון לעשות כן. בתחילה כשפגש אותה היא
לא מצאה חן בעיניו. היא היתה ילדה קטנה ומפונקת שהחליטה לעזוב
את הבית כדי לטייל כמו ההיפים, עם כרטיס האשראי של אבא בכיס
וראסטות צבועות אדום היא רצתה "לראות את העולם". היא הגיעה ולא
כל כך מצאה את המקום שלה, מידי פעם משמצאה איזה גבר הייתה
נעלמת יחד איתו, אך תמיד חזרה בלעדיו, פגועה ומדוכדכת. העולם
הראה לה יותר משרצתה ונמאס לה כבר לראות וגם נמאס לה כבר
מהעולם. הוא עקב אחריה בכל פעם שיצאה ובכל פעם שחזרה. בפעם
האחרונה שחזרה היא הביאה איתה את "פקניה", גורת אמסטף קטנה
אחות של "דורגה" הכלבה שלו, שאיכשהו התגלגלה לידייה. ניראה כי
הנסיעה האחרונה עברה עליה קשה במיוחד, ובאופן נואש ואחרון היא
קשרה עצמה לכלבה מוצאת בה את הנחמה מן הדרך הקשה. אז הוא החליט
לאסוף אותה ולאחד את האחיות. הוא לא אסף אותה מרחמים או מרגש
מסוג זה, בטח לא כדי להצטייר כגיבור או מושיע. היא ניראתה טוב,
גוף טוב, פנים טובות והוא התחיל להיות בודד בבית הפלסטיק שלו.
באותו יום כשראה אותה מנופפת לו הוא חשב שאכן עשה החלטה
נבונה.
כשהגיע אליה היא הפסיקה לנשוף על המדורה המתהוות וחילצה את אפה
משני האבנים. היה לה כתם קטן של פיח על השקע של החיבור בין האף
לשפה, והוא הפך את חיוכה למשעשע.
"שלום" היא אמרה בעליצות. היא למדה לא מזמן לבטא את המילה
בעיברית וקפצה על כל הזדמנות שנקרתה בדרכה.
"גוטן מורגן" ענה כתשובה, פחות עולץ ממנה. אל אף שהשתדל עליצות
באה לו בימים אלה רק לעיתים רחוקות.
"הלך טוב?"
"לא רע" חייך והחל לפתוח את רצועות תיקו, היא קפצה על רגליה
וניגשה לעזור לו עם התיק. חיוך התפרש על פניה, אותו חיוך שצץ
על פניהם של ילדים כשהם פותחים מתנה. הטקס חזר כל יום או
יומיים ועדיין כמו תמיד היא התרגשה.
"פגשתי היום את ג'ו" התחיל לומר בזמן שהיא פתחה את התיק והחלה
להוציא את הירקות והלחם שאסף מן הפחים בשוק. "הוא אומר שבקרוב
הם יבואו לפנות אותנו. הוא שמע שהעיר מכרה את השטחים האלה
באיזה מכרז לאיזה קבלן מזדיין שרוצה להקים פה איזה פארק"
"שמעתי על זה, אבל אין לנו מה לדאוג זה ייקח להם את כל החורף
כדי להשיג את האישורים ועד אז אנחנו כבר נעוף מפה"
נעוף מפה חשב בלבו - מה נעוף מפה?! זה הבית שלי... - הוא
התיישב נשען על האקליפטוס, הוציא חבילת טבק והחל לגלגל סיגריה.
האש לצידו כבר דעכה לגמרי ורק רמץ קטן עוד נשאר בוער.
"אני לא יודע.. ג'ו נשמע דיי רציני, הוא אומר שהוא שמע מישהו
באיודמיינטו אומר שמחר על הבוקר יבואו השוטרים לבדוק דרכונים,
אם הם באמת יבואו הם יקלטו שאני לא אירופאי ויעלו אותי בכוח על
מטוס חזרה הבייתה." הוא עזב את הסיגריה חצי מגולגלת והחל לדחוף
גזרי עץ קטנים למדורה הגוועת. "הדבר האחרון שאני רוצה זה לחזור
לבית משוגעים הזה, פאק עד שאתה לא יוצא את לא מבין כמה המדינה
הזאת דפוקה. וחוץ מזה אני לא רוצה לעזוב אותך ואת דורגה ואת
פיקניה. התחיל להיות נחמד פה" הוסיף בחצי חיוך.
אז תעלה - אה - נפלטה צעקת שמחה מפיה של ליזה - היא הוציאה את
קרטון מיץ התפוזים שקנה.
"אין מצב שמצאת את זה בפח. וואו מיץ תפוזיםםם אין יותר טוב
מזה"
"ג'ים ושרה מכרו בשבילי שתיים מן הצנצנות של הפטריות המיובשות
אז החלטתי שנפנק את עצמנו"
"וואוו תודה" היא קפצה אליו נתלתה על צווארו ונתנה לו נשיקה
ארוכה. "יו מוסט וולכאם" אמר כששפתיהם נפרדו לבסוף. היא
היתיישבה לידו, נשענת על הגזע הרחב של העץ, ולקחה שלוק ארוך
מהקרטון. "אההה, אין כמו מיץ תפוזים." היא הניחה אותו בין
שניהם והחלה לגלגל לעצמה סיגריה.
"אתה יודע, בגרמניה הייתי שותה מיץ תפוזים כל הזמן. כוס עם
ארוחת הבוקר, כוס בהפסקת עשר בבית ספר. אחרי כמה זמן כבר גמרתי
עם הכוסות ופשוט הייתי מסתובבת עם מן ג'ריקן של מיץ תפוזים. זה
היה משהו כמו שנים וחצי ליטר, גדול כזה, אהה.. כמה מיץ תפוזים!
כשהקציר כבר יבוא ויהיה לנו המון כסף אני מתכוונת לשתות מיץ
תפוזים כל היום. אני יצחצח שיניים במיץ תפוזים. אני יתקלח במיץ
תפוזים. אני יעשה הכל איתו. אני ישים לאצ'ה ופקניה מיץ תפוזים
בקערות שלהם והם ימותו על זה. תחשוב על זה קערות מלאות בנוזל
הכתום המופלא הזה"
הוא הצליח להחיות את המדורה ושב לגלגול הסיגריה. לעיתים קרובות
קרה לליזה שהיתה נעלמת ונבלעת בתוך הפנטזיות שלה. אפופת
התרגשות שכחה כבר במה היה מדובר. היא היתה גולשת פנימה לתוך
החלום מציירת עולם בצבעים חזקים. הוא אהב כשזה קרה. הדיבור
הנרגש שלה השרה עליו אווירה נינוחה בה יכל לחזור למחשבותיו
ולשקט שלו מכיוון פשוט, לא רציני אבל בעל משמעות. לרוב
מחשבותיו היו רציניות מידי אבל חסרות משמעות. והשקט שלו, על אף
שבא בטבעיות כבהכרח דרש ממנו משאבים נפשיים רבים שהותירו אותו
תמיד תשוש נפשית וחסר הגנה.
הוא הניח את הסיגריה בפיו והצית אותה. כן - חשב - "אני אעלה
להרים לכמה ימים. אתן לליזה להסתדר פה עם הבית. הפטריות כבר
מתחילות להיגמר ואחרי הגשם שלשום האדמה למעלה צריכה להיות
מפוצצת בהם. גם ככה אני נימצא פה למטה יותר מידיי זמן, זה יהיה
טוב להירגע קצת"
"- וכשיהיה לנו באמת המון כסף נשלם למטוס שירסס מיץ תפוזים
מהשמים ויהיה גשם וכשנקום בבוקר טיפות כתומות של טל תפוזים
ינוחו על העלים ו- אתה מקשיב לי?"
"ברור"
"יופי. ואז נצא אני ואתה נטייל לנו בעולם שכולו מנוקד כתום.
ויהיה נו כל כך טוב ויפה ו - אחח.. יהיה כל כך טוב אחרי
הקציר." היא שאפה מן הסיגריה שלה, כובשת את העשן בריאות ומנסה
יחד איתו להחזיק עוד רגע את החלום. פוו... נשפה את העשן
החוצה.
"תגידי שאלת אותו כבר עלי?"
"כן. אבל הוא לא הסכים. הוא אמר שאין מצב שהוא ייקח גברים
לעבודה כזאת. גברים הם חראות וגנבים. אבל עזוב אותך מה אתה
צריך אותו. אני יביא קצת כסף ואולי אני יצליח להעלים גם איזו
שקית קטנה. ובכלל מה אנחנו צריכים כסף? חוץ ממיץ תפוזים יש לנו
כבר הכל."
"כן..." - בנזונה המניאק הזה אבל תכלס הייתי גונב לו את כל
הבציר אם הייתי יכול. ואולי אני יכול... אני צריך לדבר עם
ג'ו... - "ניראה לי שאני יעלה למעלה בערב" הוסיף מפנה את דבריו
יותר כלפי עצמו מאשר אליה.
"אולי נעלה יחד איתך?"
"לא. אם אף אחד לא יהיה בבית הם יידעו שיש פה משהו מוזר ויחזרו
עוד הפעם. לא. את צריכה להישאר פה לשים עין. אבל אני יחזור
מחרתיים בבוקר ובטח יהיו לי המון פטריות טריות"
"אתה בטוח שאתה לא רוצה שנעלה איתך? יש פה מלא אנשים שישמחו
לשמור על הבית לאיזה יומיים"
"לא" חתך אותה בגסות "הם כולם זונות, הם ידפקו אותי ויקחו את
הבית, וגם אם לא אני לא רוצה אף אחד אחר במיטה שלי, אני לא
רוצה שאף אחד אחר ישתה לי מהכוסות תה או יחרבן במחראה שלי. לא.
אי אפשר לתת את הבית לאף אחד." הוא החל לכעוס עליה. היא לא
הבינה עד כמה חשוב היה הבית הזה. הוא לא רצה מהם כלום והם תמיד
רצו ממנו. וזה היה המקום הראשון שבו הוא הצליח לחמוק מהם. הוא
בטח לא ייתן להם את הבית.
"טוב טוב, אתה צודק." מיהרה לרצותו. "מחר בבוקר אני ינסה להביא
בייצים מרועי, וכשתחזור נעשה חביתת פטריות ענקית. אתה לוקח
איתך את דורגה?"
"כן. איפה היא בכלל?"
"היא ישנה יחד עם פקניה באוהל"
"עדיין?! הכלבה הדפוקה הזאת מוציאה לי את הנשמה בנביחות כל
הלילה ועכשיו היא ישנה מה? ניראה..."
כשהסיגריה תקועה בצד של פיו הוא קם והלך לכיוון האוהל. הדבר
חזר על עצמו זה פעמים רבות, וכבר נהיה טקס כמו פריקת תיק
המצרכים. ליזה עקבה במבטה כשהוא קרע על בירכיו מחוץ לאוהל
האיגלו הכתום וקירב פניו לדלת.
"האווווווווו" ילל יללה ארוכה כדרך הזאבים בלילה והחל לנבוח
באגרסיביות לעבר דלת האוהל. פעמים רבות עשה כן. בתחילה תמיד
כמתוך כעס, עשה זאת בשביל להחזיר לדורגה. לא היה לו פשוט
להירדם, המחשבות רדפו אותו מתעקלות במאמץ, מנסות להגיע למנוחה
ואז צוללות מטה בלתי ניתנות לעצירה רק כדי להתחיל הכל שוב
מהתחלה, ואז כשכבר סוף סוף המעגל היה מתפוגג אל תוך החשכה,
דורגה הייתה מתחילה לנבוח. הוא ידע שזאת הייתה היא שהתחילה.
לילה אחד החליט לישון לייד הדלת ולארוב לכלבה הנובחת וכרגיל
בשעה שנרדם, השתחררה לעולם היללה הרמה שהרעידה את שנתו. הוא
חילץ מייד את ראשו דרך וילון הדלת ותפס אותה, נושפת בכל כוחה
את שאריות האוויר שנותר לה. מאז ניסה לאלף אותה באלף דרכים
שונות אבל דבר לא עזר, ועכשיו כמוצא אחרון הוא החליט להחזיר לה
עין תחת עין.
נובח בכל הכוח מרכז את כל הכעס שחש באותו רגע, פתאום הציץ לו
אף משופם ועיינים שחורות ופרווה לבנה מפתח האוהל, הוא שמע את
הזנב המקשקש חובט קלות על הדפנות. הכעס והנקמה התפוגגו
והנביחות הכועסות שנבח על הדלת החלו לנטות לכיוון נביחות של
משחק. דורגה מקשקשת כולה היתה מדלגת בין מצב אחד למשנהו. רגע
אחד הייתה קופצת עליו ומלקקת אותו ורגע אחר הייתה מנמיכה את
ראשה ומרימה את החלק האחורי כמו בתנוחת מארב.  השינויים הללו
השכיחו ממנו את הכעס ומלאו אותו באהבה כך שבסופו של דבר היה
כולו מקפץ ממקום למקום ונובח בשמחה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סיגריות זה חרא
זה מסריח
זה לא בריא
וזה עושה כתמים
על השניים
והציפורניים



הציוני


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/8/09 10:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מישאל קיי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה