"בוא ילד שב ותשמע משהו הלילה
גם אני במקרה כאן גר בגן האפור
גם אני פעם היו לי אופניים וספר
ואולי גם היה לי ילד בגיל התיכון..."

בחור צעיר יושב עם גיטרה אקוסטית ושר בקול חרישי את השיר
המדהים הזה של נקמת הטרקטור "אופניים וספר" ומסביבו בכי וכאב.
התפאורה הייתה מורכבת מעצים שהקיפו את בית הקברות וכמובן שבכל
מקום כמו בכל בית קברות היו זרי פרחים והאדמה הייתה מצופה במין
כורכר כזה מאבנים לבנות קטנטנות.
היו שם בני משפחה, חברי הילדות מהמושב ומבית הספר, החברים
מהצבא  ומכרים אחרים.
היו שם כמובן כמה אנשים שלא כולם הכירו שהיו דיי יוצאי דופן
ועמדו בצד אבל גם הם היו קשורים איכשהו.
כמובן איך אפשר בלי רב שישא תפילה כואבת וברקע הדמעות כבר
חונקות את הגרון וזעקה חרישית של האם שלא מבינה איך הבן שלה
כבר הולך לו מן העולם בגיל כה צעיר.
שורה רביעית טור מספר שבע בית העלמין האיזורי והחניה הייתה
מלאה.
ועוד הספד ועוד בכי וזה כאילו לא ייגמר לעולם.
אני חושב שדווקא האירוע הזה מכל האירועים שהיו לי בחיי היה הכי
ססגוני.
דווקא האירוע הזה היה הכי חזק הכי עמוק והכי רגשני.
כמובן מוות זה משהו בלתי ניתן לעצירה כמובן שהלוויה זה אירוע
"חגיגי" ומיוחד שלא מצפים לו אלא אם כן כמובן מדובר במשהו
שאנשים חזו אותו לדוגמא מחלה סופנית או סתם הוצאה להורג.
בכל מקרה האירוע היפייפה הזה היה מיוחד,כולם לבשו שחור.
אני עצמי תמיד לבשתי שחור וביום הספציפי המיוחד הזה שלי היה לי
נעים להרגיש את הרגע שכולם חולקים לי כבוד ולובשים שחור ושלא
תבינו אותי לא נכון מבחינתי ללבוש להלוויה לבן או ורוד או כחול
זה לא כזה מוזר ובהחלט לא אסור.
זה שאני לבשתי שחור כל ימות השנה זה כבר סיפור אחר.
תחשבו על זה,כמה עצים וכמה יערות מוחקים מעולם רק בגלל
הלוויות, ואני לא מדבר על ארונות קבורה כי אצלנו היהודים לא
קוברים בארונות חוץ מחיילים אני מדבר על ממחטות האף, כמה כסף
הולך ונשרף על ממחטות אף...
אמא שלי בכתה ולא הפסיקה וככה גם החברה והאחות והאחים ואבא
חיזקו וחיבקו וכולם תומכים ועוד רגע זה נגמר,עוד רגע קמים
והולכים, משאירים אותי פה, לבד, ואז כמובן לפי המסורת יושבים
שבעה אחרי שבוע קמים מהשבעה באים לבקר אותי ואז מחכים עד סוף
החודש ואז שוב באים לבקר אותי וכמובן גילוי מצבה והנה יש לי
אחלה כיסוי קבר ככה שלא יהיה לי קר ושאני לא אצטנן ואז אני
צריך לחכות עשרה חודשים ואז שוב ביקור ואז עוד חודש כשציינים
שנה ומשם זה ביקור שנתי.
זה בסדר אני מניח שלא אהיה לבדי פה.
אני בטוח שאסתדר מצויין עם שאר המתים.
נשב לאור ירח נסתכל על הכוכבים ונתהלך לנו,ככה סתם בשביל לחלץ
עצמות...

זה נגמר ושוב שלב החיבוקים והניחומים.
חבל שאני לא שם איתם...
עכשיו זה נגמר ואני איננו...
אז...מה עכשיו?