יש לי פרפר גוסס במיטה. הוא חלק וחום וקצת מכוער, אבל זה בסדר
כי גם דברים מכוערים אני אוהבת. שבמבט ראשון קצת מעקמים את
האף, אבל מושכים את העין, ואם מסתכלים מספיק זמן זה כבר די
מהפנט.
הפרפר במיטה, והוא בסך הכל פרפר, אבל טוב לי שהוא כאן איתי כי
זה נותן קצת בטחון וקצת עניין וסך הכל כיף איתו מאוד.
והוא מזיז את הכנפיים שלו ככה מהר כאילו כואב לו, וזז מצד לצד,
וכשמשכתי את השמיכה הוא כמט עף לי דרך החלון. ואז היה קצת עצוב
כי אפילו שהוא שהוא רק פרפר מכועריקו כזה, פתאום יש לי על מה
לכתוב.
ואפילו שהוא גוסס זה לא נורא, כי ככה זה עם פרפרים, אחרי השלב
של הגולם יש להם רק יום אחד לחיות. בני אדם מחלקים את החיים
לשנים כי הם חייבים לספור מרוב שעמום אבל פרפרים בחיים לא
יגידו שהם בני אחת עשרה שעות וחצי. הם פשוט יתעופפו בין צוף
ופרחים ויעשו פרפרונים קטנים, ויהיו יפים ומכוערים וככה גם
ימותו. בלי דמעות וסנטימנטים ובלי יותר מדי זכרונות כואבים על
פרפרים שפעם שברו להם את הלב.
ואז אנשים יגידו שהם חופשיים, שזה מושג שפרפרים לא מבינים בו,
כי הם בסך הכל חיים את השקיעה והזריחה הראשונות והאחרונות
שלהם, מבלי בכלל לדעת שהן כאלו. ויגידו שהם חיים את הרגע, אבל
שוב, פרפרים לא מבינים כאלה מושגים, הם פשוט עושים את הדברים
היחידים שהם יודעים לעשות.
הפרפר שלי אצלי כבר כמה שעות, ובחיי פרפרים זה כבר ממש הרבה,
אז כדאי שאני אסגור את החלונות שלא יתעופף מפה כשהשמש תעלה.
כשהוא כאן לידי במיטה אני רק רוצה שנישן מחובקים, אבל מפחדת
למעוך לו את הכנפיים. ובלי לשים לב נעצמות לי העיניים, והוא
כבר לא כאן, ואפילו לא השאיר איזה פתק קטן, ולעזאזל רוח קרירה
נושבת מהחלון, ושוב מתעוררים לעוד יום.