"אז מה בדיוק רצית להגיד לי?" שאל ג'וני את הבחורה שישבה לידו
ברכבת לכיוון תל אביב. "רציתי לשאול אם אתה אוהב ספרים ישנים"
אמרה אפרת, וצחקה שוב את הצחוק המתגלגל שלה.
ג'וני לא הבין מה מצחיק בשאלה הזאת, ולמה מישהי שהוא רואה פעם
ראשונה ברכבת, שואלת אותו אם הוא אוהב ספרים ישנים. האמת היא
שג'וני לא היה אמור להיות ברכבת הזאת. למען האמת, אם הכל היה
מתנהל כמו שצריך, ג'וני היה עכשיו במטוס לקנדה, עם החברה שלו
שעכשיו היא כבר לא החברה שלו, נעמה.  הוא לא הפסיק לשאול את
עצמו, מה הלך לא נכון, האם זה היה השיחות הארוכות אל תוך
הלילה, או הלילות הסוערים, שהעבירו ביחד, אולי זה היה בגלל אמא
שלו, שהיתה לה דעה על כל דבר. או שאולי באמת כמו שהיא אמרה לו
זה כבר לא הולך כמו שזה היה בהתחלה. הדבר שהכי הטריד אותו היה
בחור אחד שפגשה, שבא מהודו וסיפר שהוא יכול להוביל החוצה מהסבל
- להראות לה את הדרך לחיים יותר נכונים, ולהראות לה את הדרך
להארה רוחנית. ג'וני לא הבין מה בדיוק הבחור הזה מתכוון הארה
רוחנית אבל הוא לא נראה מאיים במיוחד, הוא היה רזה ובלונדיני
והיה לו קול שקט ועמוק כזה. וג'וני הרי אף פעם לא פחד שהיא
תעזוב אותו, הוא תמיד סמך עליה שהיא יודעת מה היא עושה. בכל
אופן, יום אחד היא קמה בבוקר והודיע לו שהיא נוסעת, עם הבחור
הזה להודו, ושהקשר שלהם נגמר. הוא ניסה לדבר איתה, להסביר לה,
להבין לפחות מה קורה איתה, אולי היא צריכה עזרה... אולי היא
חולה, או לא מרגישה טוב, והוא לא שם לב, אולי היה בלתי רגיש.
אבל כמה שהוא לא ניסה להבין אותה הוא לא הצליח. דווקא הם
הסתדרו ממש טוב בחודשים האחרונים, הוא לא הצליח להיזכר מתי הם
התווכחו פעם אחרונה... הוא אפילו לא זכר מתי פעם אחרונה הם לא
הסכימו על משהו. "אז בטח לא קראת את 20,000 מיל מתחת למים של
ג'ול וורן.?" המשיכה אפרת."מה?" ג'וני לא היה בטוח שדיברה
אליו.
"קפטן נימו... אתה לא זוכר משהו?"  ג'וני הביט עליה בחצי עין.
בטח שהוא קרא את עשרים אלף מייל מתחת למים, הוא אפילו מאוד
נהנה מהסיפור, הוא פשוט לא הצליח להבין איך זה מתקשר לעכשיו,
לרכבת, שעוד חמש דקות הוא צריך לרדת בתחנה של האוניבריטה, כדי
לעשות את הקורס ריענון נהיגה המעצבן הזה. ולמה לעזאזל, הם
רוצים שהוא, שגר ליד כרמיאל, יעשה את הקורס דווקא בתל-אביב.
"אני מדברת איתך..." אמרה אפרת.  וצחקה שוב את הצחוק המתגלגל
הזה שלה. ג'וני חייך, למרות שלא הבין מה נחתה עליו פתאום
הבחורה הזאת, הוא היה חייב להודות שהיה לה צחוק נחמד.
"אז מה בדיוק רצית להגיד לי בקשר לספר הזה?" שאל ג'וני בחוסר
ברירה. "זה כל מה שאתה יודע להגיד? " שאלה אפרת. "אם היית
מקשיב כבר הייתי אומרת לך." אמרה וחייכה.
"רציתי להגיד לך, " התחילה אפרת לדבר והפסיקה, כי נשמע קול
כריזה אומר. "התחנה הבאה היא תל-אביב אוניברסיטה."
הרכבת החלה להאט, ונעצרה. אפרת הושיטה את היד אל תיק בד קטן
וצבעוני עם אריג הודי רקום. וקמה מהכסא. ג'וני  הלך אחריה.
עכשיו הוא כבר היה סקרן.  "אז מה רצית להגיד?"
אפרת ירדה מהרכבת וכשג'וני ירד אחריה, היא הסתובבה אליו ואמרה
לו. "שגם כאשר המצב נראה הכי גרוע, יש תקווה."
"ואיך זה קשור לקפטן נימו?" שאל ג'וני בלי להבין למה התכוונה.
"חשיבה יצירתית, זה מה שחסר לך." אמרה, צחקה צחקוק קטן והלכה.
ג'וני היה מוטרד מכדי לנסות לראות לאן הבחורה הזאת הייתה. בראש
שלו עדיין רצו תמונות שלו ושל בחורה אחרת  זאת שעזבה אותו
אתמול. ג'וני העיף מבט חטוף מסביב. לא היה לו הרבה זמן, והוא
היה צריך לגלות, באיזה אוטובוס הוא צריך לנסוע, כדי להגיע
לרחוב טשרנא בית ספר עירוני ט', בו מתקיים הקורס המיותר הזה.
קו 27 היה מלא באנשים, וג'וני כבר התלבט אם לחכות ולעבור
לאוטובוס הבא, אלא שבדיוק ראה את אותה בחורה שישבה לידו ברכבת.
"בוא תשב לידי, אמרה וחייכה אליו." ג'וני פילס את הדרך בין כל
אותם אנשים מזיעים שמצאו לנכון לנסוע בקו 27 בשעה שלוש
בצהריים. מתחנת האוניברסיטה. עד שהתישב ליד אפרת ורוח רעננה
נכנסה מהחלון של האוטובוס שבדיוק התחיל לנסוע. ג'וני פתח את
התיק, הוציא סנדביץ קצת מעוך עם מיונז וביצה, וניסה לעשות קצת
סדר במחשבות.
"אולי אתה יכול לספר לי מה מטריד אותך כל כך?" שאלה אפרת.
מה מטריד אותו, הקורס נהיגה מונעת, למה לעזאזל הוא נמצא שם
ולמה דווקא בתל-אביב. כן הוא יכול לספר לה , אייך לפני חודש
בדיוק הוא והחברים שלו נסעו לכיוון הים בעכו. כשפתאום ילד קטן
רץ לכביש הראשי, ובתנועה אינסטנקטיבית הוא פנה לנתיב הנגדי,
הילד ניצל, והוא כמעט התנגש עם האוטו  של הבחורה שבאה לעקוף
ממול, לרוע המזל הייתה שם משטרה ואחרי ויכוח קולני הוחלט שהוא
יקבל את הרשיון בחזרה לאחר שיעשה קורס נהיגה מונעת. המזל היה
שאיש לא נפגע, כך ג'וני חשב, וזאת היתה פשרה הוגנת.
"אתה לא חייב לספר לי אם אתה לא רוצה." אמרה אפרת בקולה הרך.
ג'וני הסתכל עליה שוב, כאילו רק עכשיו שם לב לנוכחותה. היה לה
שיער גלי, שחור, עיניים כחולות. ופנים עדינות קצת כמו של
ילדה.
אם רק היה פוגש אותה ביום פחות גרוע שלו, בטוח היה לו משהו
נחמד להגיד לה. האוטובוס נעצר. הנהג צעק מקדימה, "הי, אתה,
בחור רצית לרדת ברחוב טשרנא זה כאן." ג'וני ירד, ולהפתעתו ירדה
גם הבחורה.
"מה גם את לקורס נהיגה מונעת?" שאל ג'וני, והבין שזה המשפט
הראשון שהצליח להגיד לה מאז שהם שהתישבה לידו בתחנת הרכבת
בעכו. אפרת חיכה אליו, וצחקה קלות, "שלום שמי אפרת" והושיטה
יד, "נעים מאוד. ג'וני" אמר והושיט יד בחזרה.
הם עלו לקומה שלישית בעירוני ט', והתישבו אחד ליד השניה.
אחרי שעתיים הרצאה, הם יצאו ביחד להפסקה. קנו מיץ כלשהו מאחת
המכונות, שהיו שם בסביבה,
וחזרו לעוד שעתיים של שאלות וניתוחים של תאונות, למה התאונה
קרתה, ואייך אפשר למנוע מראש.
הועלו שם כל מיני מקרים של ילדים שנדרסו, ואנשים שיצאו משותקים
לכל החיים, ממש דברים שתענוג לשמוע עליהם. כך לפחות ג'וני חשב
לעצמו. כשהקורס הסתיים. "אז למה הגעת לכאן?" שאלה היא.
ג'וני סיפר לה על מה שקרה, על הילד שרץ לכביש. ואייך כמעט הוא
והבחורה המטומטמת שניסתה לעקוף מולו כמעט ומתו.
"ובאיזה כביש אמרת שזה קרה?"  "עכו צפת." אמר. "למה את
שואלת."
"כי לי קרה משהו דומה, נסעתי בכביש עכו צפת, לכיוון כרמיאל
וכשניסיתי לעקוף, איזה מטומטם אחד סטה עם המכונית לאמצע הכביש,
וכמעט הייתה תאונה שם!" "ומתי זה קרה בדיוק?" שאלה אפרת.
"ה9 לספטמבר. יום שני" "באיזה שעה" שאל הוא."ארבע וחצי אחה"צ "
ענתה היא... "אז זו היית את?" "זה היית אתה?" שאלו שניהם כמעט
באותו הזמן. ואפרת החלה לצחוק, אלא שהפעם היא לא צחקה לבד.
ג'וני צחק גם, הוא צחק על החיים, על הבחורה שעזבה אותו, על
אותה תאונה שכמעט ונהרג בה, על הקורס המדכא של הנהיגה המונעת,
ועל  האוטובוס המזיע של קו 27. אחרי שנרגע קצת מהצחוק. אמר
ג'וני.
"אז עכשיו תסבירי לי למה את מתכוונת שאין לי חשיבה יצירתית."
שאל
"אני מתכוונת, שהגורל הפגיש בינינו באותה תאונה, שכמעט
ונהרגנו." אמרה. "ושכל מצב בו אנו נמצאים הוא הזדמנות.  ואם
עדיין לא הבנת עדיין מה אני מנסה להגיד לך, אז אתה ממש
מטומטם!"
אמרה ונישקה אותו על השפתיים. ג'וני חייך. סוף סוף הוא הצליח
למצוא הגיון ברצף האירועים הבלתי אפשריים של השבוע האחרון.
ממש כאילו אפרת היתה הפתרון לכל הבלגן הזה שעבר עליו.
הוא חייך ונישק אותה בחזרה...