אני עומד מולם. אנשי הרוח, אנשי הדעה בזמן שהם מטיחים לעברי
מבט מזלזל - הרי מה בסה"כ עשיתי?!
"כן מכובדי, אני בור בתחומכם ואין עכשיו משהו שאני יכול לעשות.
אבל היי, תראו את הצד החיובי בעניין, כל עוד אני מודע לעצמי זו
הוכחה מזערית ליכולות שכן קיימות אצלי, לא?" אני מיתמם מבטי
ומחכה לתגובתם.
הם ישובים דוממים בפאנל שנמצא שתיים-שלוש פיט (feet) מעלי
ארנסט, פרנץ, פיודור ואוסקר. אי שם במגדל השן שלהם, משפילים
מבט לכיווני ישוב בכסא הנאשמים.
"היי תשמעו" אני מפר את הדממה בניסיון אחרון לשמר את קו ההגנה
הרעוע שלי "אין לי שום דבר אישי נגדכם כבני אדם אבל הספרים
שלכם עושים לי כאב ראש. הכתיבה שלכם דופקת במרץ על דלת המציאות
שלי ומטיחה בפניי את בורותי במערומיה.
אולי אם הייתי קצהו של עלה באילן היוחסין של אליעזר בן יהודה
או אולי דוד רחוק של אבשלום קור, היה בי את הפוטנציאל להתמודד
עם כתיבתכם"
שוב דממה, הם מחליפים מבטים, מתלחששים בכזו זהירות שלא אשמע.
חפותי נשענת על קרעי תרנגולות ואני רחוק צעד אחד מתהום הענישה,
אני חייב להוציא את עצמי מהמבוכה אליה נקלעתי.
"תראו" שוב אני קוטע את שיחתם.
"אני מוכן לנסות שוב לקרוא את פריי עמלכם, אני אשקיע! אני אשב
בצמוד ל`אבן שושן`!
אבל..." לקחתי לגימת אוויר לריאות בליווי האקט המתאים, "אל
תצפו ממני להיות מושפע, לחקות את כתיבתכם, את אותה זחיחות
מילים שמתנגנת על פני אינספור דפים ונרקמת ליצירת מופת אחת.
מגבלותיי ידועות לי ואני חי איתן בהרמוניה, אין בי שום כוונה
לכתוב מילים שנלמדות רק במוסדות להשכלה גבוהה. דקדוק וניקוד
לדעתי הם בדיוק כמו התנ"ך - סדרת חוקים בלי שום יסוד מבוסס או
עובדות מוצקות לקיומם.
אני בסה"כ מבקש להמשיך ולעשות את מלאכתי בבנוניות, כי לשם אני
שייך"

ארנסט הניף את פטיש הדין הקטן והלם בו בחוזקה על השולחן.
כנראה זהו רגע ההכרעה, אך הטריד אותי יותר למה דווקא ארנסט
קיבל את ה"כבוד" לאחוז את הפטישון הקטן.
אני לא אשאל, הרהרתי לעצמי, זה מתכוון לא בריא להצית פה מלחמת
אגו עקובה מדם.
"אנחנו מוצאים אותך אשם בזילות אנשי העט"
"מה זו זילות?" שאלתי בתמיהה
"שיוכך לאוכלוסיית היוצרים מולידה קונפליקט עם מספר מתודות
שדבקות בחיכנו זה זמן רב"
"מתודה, אה?!" עיוותי מבטי כסימן של אובד עצות  
"אתה מכתים את שמנו!" הרגשתי שארנסט מאבד קצת מסבלנותו  
"דאגנו שדורות על גבי דורות יעריצו את יצירותינו, הענקנו לעצמו
פרסים פיקטיביים, קישטנו את כריכות ספרנו בציטוטי הלל ושבח של
מבקרי הספרות הטובים בעולם. ובגלל אנשים כמוך כל מאמצנו ירדנו
לטמיון.  בסופו של דבר, נשכח מדפי ההיסטוריה ונכחד מהזיכרון
הקולקטיבי של כל חובב קריאה"
על זו כל המהומה, חשבתי לעצמי בליווי חיוך משוטן.
"למה את מחייך, אחד ממכובדי הפאנל נעץ בי את השאלה?"
"נכון שאף אחד לא סיפר לכם על האינטרנט, אה?"