סחבתי את עצמי במעלה הרחוב מצויד בהנג-אובר ומצב רוח קרבי של
בוקר. כיוון כללי - מרכז הנכים. מטרה - לאכול ארוחת צהריים.

היועצת במרכז מסכימה שאצטרף לארוחת הצהריים כל עוד אני שומר על
הסדר ולא מעצבן את המפגרים ובעת ביקור של מנהל המרכז בחדר
האוכל אני אמור לעוות את שרירי הידיים שלי ולא להצליח להעביר
את ה"אווירון" בדיוק מהצלחת לפה. במקרה קיצון, שהוא פונה אליי
או שואל לשלומי אני אמור לבהות בו ולשחרר את שרירי הפנים כך
שהריר בפי ימצא את דרכו החוצה.

נשמע לי כ "fair deal" בשביל ארוחת צהריים, אז הסכמתי.

דרבנתי את עצמי במחשבה על האוכל והגברתי את הקצב, הרמתי את
הראש קדימה וזיהיתי אותה בנוף הרחוב שהתגלה מולי. היא לבשה את
תלבושת בית הספר, חולצת פולו בצבעי שחור לבן עם סמל בית הספר
שהתנוסס בגאווה על השד השמאלי,  מהודרת בשרשרת פנינים מזויפת
שדווקא הקנתה לה מראה זוהר. מדלגת לה בקלילות בין המכוניות
החונות יחד עם חברתה, מפטפטת בלי סוף, מגחכת, מלאת אנרגיות של
טיפש-עשרה אופיינת. היא התקדמה לכיווני בדילוגים,  נהייתי עייף
רק מלהביט בה.


"אתה לא נראה כל כך בריא, הכל בסדר?", היא פנתה אליי והצליחה
להפתיע אותי

הרמתי את ראשי מהרצפה ובחנתי את התלמידה הסקרנית. עקבתי
באיטיות אחר מחשוף חולצתה שגלש לעמק הבתולים בין שני שדייה
החצופים, דמיינתי מה מסתתר מבעד לחולצה השמוטה - זוג שדיים
צעירים, עומדים ניצב אל מול העולם מעוטרים בזוג פטמות ורדרדות,
נוקשות... אוי נראה לי שעומד לי.



"טוב תעזבי ת`זקן הזה כבר, בואי נלך לקניון", העירה חברתה
שזכתה למבט נוקב ממני והשתתקה

"אני בסדר, חמודה. קצת עייף אבל בגדול אני שורד", עניתי בקול
צרוד

"שתית, נכון?" היא צחקקה כאילו גילתה סוד ששמור במעמקי היחידה
ללוחמה בפשיעה

"יכול להיות מאוד שגם שתייה הייתה מעורבת אתמול בלילה",
חיכיתי

"אני רוצה לשתות איתך היום בערב?", היא שאלה וחברתה התפרצה עוד
לפני שהצלחתי לעכל את הבקשה "דיי, תעזבי אותו! את וה"פטיש" שלך
למבוגרים, אני מתקדמת לקניון, תבואי", היא הוסיפה מבט של זלזול
לעברי והמשיכה בצעידה.

"את רוצה לשתות איתי?", שאלתי למרות ששמעתי בצורה ברורה וחדה
בפעם הראשונה

"כן, אני רוצה ללמוד איך לשתות ואתה נראה כמו בחור שמבין
עניין"

חיכיתי לעצמי, זה שנים שמשהו הגדיר אותי כ"בחור", אהבתי את
ההגדרה הרגשתי צעיר ובועט.

מיששתי את החזה בחיפוש אחר עט באחד מכיסי החולצה, ידעתי שאין
שם עט אבל גם ידעתי שהיא תבין את הכוונה.

היא שלפה מהתיק מחברת ועט והגישה לי אותם בליווי חיוך של
תלמידה חרוצה, חייכתי וגרפתי את העט. רשמתי את הכתובת וציירתי
מפת התמצאות קטנה  רק למקרה של בעיה.

היא הביטה במפה, הרימה את הראש "שמונה, זה מתאים לך?"

"בטח, בטח. אין בעיה בכלל", טפחתי בשכמה הימנית והמשכתי בהליכה
אטית לכיוון מרכז הנכים.

לא הבטתי אחורה, לא רציתי לראות אם היא מביטה בי נעלם במעלה
הרחוב, הייתי בשוק וגרוע מזה לא הצלחתי לפענח האם זה שוק חיובי
או שוק שלילי. מצד אחד, תלמידת תיכון בת 16 מקס` הולכת לבקר
אצלי היום בדירה ומצד שני, לא נראה לי שאבא שלה ישמח לשמוע
שנתתי לבתו הקטנה ויסקי שיותר מבוגר ממנה.



נכנסתי לאולם חדר האוכל והבטתי בשלל המפגרים ששהו באותה העת
בחדר עסוקים בשלהם, אוכלים את ארוחת הצהריים. צעקות, בכי כאוס
אמיתי בזמן ששלוש מתמחות חדשות מנסות לעשות סדר בבלאגן.
התיישבתי בכסא פנוי והנחתי את המגש על השולחן. הסתכלתי סביב
וחשבתי אולי אחרי היום בערב אבין סופית, שלמרות שאין לי
עיוותים בידיים ואני מצליח לשלוט על הריר בפה אולי בעצם, מקומי
הוא בכל זאת כאן - במרכז הנכים.

הרי נכות היא בעצם פגם ופגמים אצלי יש מספיק.