משב רוח מסמר שיער
על צמרת העץ.
ענפיו נעים מן השקיע לזריחה
והכל, רגיל.

והנה ביום אחד,
ענף אחד פסק מנענוע.
חבל, סיב, נחש
והנה נשרך ממנו עלם.
ראשו המביט לארץ וכתפיו השמוטות
מספרים סיפור.

וכך בשדרה האין סופית,
עצים ואנשים.
גזע וגזע כולו סיפור
וזהו.

אין מילים באדם
לזוועה
ואין מילים בגן עדן
לשלמות.

ואדם בטל,
והשני פועל,
תולה ומוציא חמתו על השלישי.
ולידם השדרה,
מהיבשת החדשה ועד מסופוטמיה,
משם ועם סין.
הפסיעה מהלחריב,
הפסיעה מלבנות.

הורידו מן העצים את המתים,
למנוחת עולמים בכבודם.
החזירו את הפירות.
ושהרוח האצילית
לא תהיה עוד סרקסטית,
אלא אמיתית.

אז לא יבכו עוד החפים
בעולם אל הגרדום,
ונשותיהם על יד הגזע
דום.