לימדת אותי לחנוק שריפות יבשות
שהתפרצו לי בעיניים
ולהשתיק רעשים של ילדות
עד שאיבדתי אותה
מוקדם מדי.

גידלת אותי להסס בכל צעד
ועכשיו גם בחלומותיי- אינני זזה ממקומי,
שפתיי קפואות, רגליי כבולות,
רק חום הצלקות טורף אותי לברוח
ואיך ארוץ אם רק ליפול אני זוכרת;

לימדת אותי לחרוץ כאבים בחיוך,
לחלות בשקט ללא שום מחשבה
שקיים עבורי פתח יציאה
והשמש נכנסה מלוכלכת- לגעור בי
על שנולדתי.
ואור של קרניים שבורות כמו מצא את דרכו אלי
רק כדי להבהיר לי
כמה חשוכה אני.

טיפחת את שתיקותיי הרבות
ועכשיו אתה מפציר בי
להגביר את קולי,
להשמיע את דבריי,
איך הספקת לשכוח שקולי נחנק,
אני התכווצתי,
ואפילו המילים וויתרו עליי
את הידיים שמרתי בכיסים-
עד שכבר מצאתי עצמי חסרת קול,
חסרת הבעה מול המראה.

בתוך כל הצעקות שלך
התבגרתי בכאב וכמו ילדה, ספגתי אלי בשתיקה
את כל מי שאתה לא.
וקולי נחלש
כשהשדים שלך מילאו את החלל,

במקומך.

לחשתי בלי לנוע, גם לא ברעד,
בכיתי בלי להרטיב אף לחי,
אספתי את הדמעות לסודות-

וכמה אני מתגעגעת
לקול
שאף-פעם לא היה לי,
לעצמי,
שאף-פעם לא אהיה.

התפללתי כל-כך בשקט
שגם אם היה אלוהים-
הוא לא היה שומע.

לימדת אותי לבלוע לתוכי את כל מה שבער לצאת
וגם כשרציתי להיות מאושרת,
שמעתי רק אותך-
מנגן לי שיר להרס עצמי,
מעניק לי מאה אחוז
נכות.

אהבת אותי שותקת
עד שגדלתי ויחד איתי גדלו השדים-
יותר לא הצלחת להסתיר;

בכיתי לך בשברי מילים על החיים שנקרעו ממני
כשהלכת
לא השארת לי אוויר שיחדור דרך החלון
ומבעד לאכזבות
נאלצתי לבהות שעות
בדלת.

כשהעיניים שלי נטפו דם
התביישת כל-כך ואמרת רק מילים שגרמו לי להאמין
שעדיף לי לשתוק,
שעדיף לך שאמות-
רק לא לחיות עם הריק שלך,
רק לא לדמם בלי סוף,
רק לא לזכור את המבט בעיניים שלך.

לימדת אותי לדרוך בין הזכוכיות,
לשבת מאופקת כשבתוכי השתוללו השדים-
אפילו אתה לא שמעת את רעידות האדמה שבי,
במיוחד לא אתה.

חינכת אותי לדחוק התרגשות של רגעים
וחלומות ארוכים,
להכיל את כל הסיוטים שבי
שתוקפים בחדרי חדרים,
כשאף-אחד לא יכול לראות,
לברוח;

הפכת אותי לשתיקה מתקתקת,
מלאה בפצעים שקטים,
נאבקים להגליד
כשהמלח עוד מתעקש להתפזר,
לשבור רוחי, לייאש חלומותיי מלהתגשם
סיוטיי מלבוא על קצם
הכל לכדי
חלום נואש-

תמונות על גבי תמונות,
השארת אותי לחיות כסימן שאלה-
מי הייתי עכשיו אם היה לי אז אותך,
איפה הייתי עכשיו אם מישהו היה אז עוצר אותי
ומחבק.
אתה חושב שזכרונות זה עונש מספק?

הדחקת אותי יחד עם הסימנים שהיו לכל אורך הדרך
ונשארתי לבכות את צלצולי האזהרה,
שכבו מזמן.
ציפית ממני לגדול, אבל השורשים שלי כאובים-
חתוכים.

אתה לא זוכר אפילו אחת מהדמעות שלי,
אני לא מצליחה לשכוח
שאני טרופה מילדותי,
שותקת מעצם היותי
בתך.


29.8.2008