"בוקר טוב מתוקה שלי" הוא אמר בשנייה שפתחתי את עיניי.
"בוקר טוב גם לך, איך ישנת?" אמרתי מפהקת. "ישנתי מעולה, איך
את ישנת?", "אני?" אמרתי בעודי מתמתחת בצורה שגרמה לחיוך לעלות
על פניו היפות, "אני ישנתי מעולה, הכי טוב שישנתי בכמה חודשים
האחרונים".
היה זה נכון שלא ישנתי טוב בחודשים האחרונים, יותר מדיי דברים
העיקו על מחשבותיי וגרמו לנדודי שינה רבים.
החל מהוריי ועד לבעיות הקטנות שלי שהחלו נעשות גדולות עליי
מיום ליום.
הוריי, לא להפתעתי, החליטו שאין עוד מה לבנות, הכל נהרס והגיע
הזמן להניח לכל ליפול ולהתרחק ככל האפשר מההריסות, במילים
אחרות להתגרש כמה שיותר מהר וחלק מבלי להשאיר עקבות, במיוחד
שאם משהו יוודע לציבור, הקריירות הגדולות שלהם יקבלו מהלומה כה
קשה שהם יעדיפו לסבול אחד את השני עוד עשור ולהפריח את הדבר
בעניין הגירושין.
אבל למה עכשיו? למה עכשיו הם נותנים לי, בתם היחידה, להתמודד
עם זה? חשבתי שככל שהגיל קטן יותר כך יותר קשה לקבל את הבשורות
הקשות, אבל התברר לי עכשיו שככל שאת מבוגרת יותר, כך זה מכה
יותר על האישיות שלך ואפילו על הקשר בו את נמצאת.
הרי כך מסתכלים עלייך בחברה הזו, ההורים שלך גרושים, אמא שלך
שמה הכל לפני המשפחה, את הקריירה, החברים, המסיבות המפוארות.
אבל את המשפחה היא שמה אחרונה, וגם זה כי היא חייבת, הרי איך
זה ייראה לכולם שאמא, סופר אמא לא מצליחה להעמיד משפחה ממוצעת,
לא כל כך בעייתית חוץ מבת אנורקסית-בולמית עם נטיות התאבדות,
אבל את זה יש בכל משפחה ממוצעת.  
עומר היה המשענת שלי. עומר היה האדם שהייתי פונה אליו בכל פעם
שרציתי לברוח, להעלים את עצמי מההורים, מהלימודים, מהחברה
כולה. עומר היה העמוד שלי.  אהבתי אותו, אני חושבת שאני עדיין
אוהבת.
"בא לך ללכת לטייל? נוריד ממך את התסכול בהליכה טובה, וגלידת
פצפוצים כמו שאת אוהבת". עומר כנראה התבלבל באותה שניה. הגלידה
האהובה עליי היא ריבת חלב. עזבתי את זה. לא רציתי שיחשוב שאני
מאותן הבחורות שיורדות לפרטים הלא משמעותיים, למרות שכל אחת
יודעת כמה זה כן משמעותי.
"עומר? יש אפשרות שנשכב פה, פשוט נירגע, אמא שלי צריכה לאסוף
אותי עוד שעה. אפשר עד אז שנישאר?" אמרתי בקול מעט מאכזב. "בטח
שלומית. נעשה מה שתרצי. מחר יום הולדת הא?"