כל פעם שאתה מספר לי על "האנשים הקטנים" האלה שנמצאים בך אני
מתוסכלת מחדש.
בין אם זה כשאנחנו אוכלים, מבלים, מתבטלים או שאנחנו נמצאים
במיטה. תמיד יש איזה איש קטן בך שמשפיע עלייך עם הקפריזות
שלו.
האנשים הקטנים האלה, ככה ניסית להסביר לי פעם, נמצאים בך מאז
ומתמיד. הם גדלו איתך וקיבלו דעות וחיים משלהם בתוכך. ומידי
פעם הם משפיעים על מהלך העניינים.
בין אם זה האיש הקטן שתמיד רעב. אבל תמיד. או האיש הקטן שמרחיק
אותך ממני כל כך הרבה פעמים במרדף אחר עוד ועוד הישגים. יש גם
איש קטן, שתמיד מתנצח עם האיש הקודם (וכמעט כל הזמן מפסיד לו),
הוא רוצה רק להיות קצת ילד קטן ולבלות.  והאיש הכי הכי קטן,
ניראה לי שהוא קטן גם ביחס לאנשים הקטנים (או שאף אחד מהאנשים
האחרים אף פעם לא נותן לו להתבטא), האיש הקטנטן שדואג
לפינוקים, שלך ושל  אחרים. יש לך כל כך הרבה אנשים קטנים. אני
רק לא מבינה איך אתה בוחר למי להקשיב עכשיו. לפי מה אתה מחליט?


כל פעם שאתה מזכיר את "האנשים הקטנים" האלה שנמצאים בך אני לא
מבינה.
את המוזרויות שלהם, את ההתנהגויות המוזרות והבחירות שנראות לי
(ורק לי) לגמרי לא ברורות.
הייתי רוצה לפגוש אותם פעם, את כל האנשים הקטנים האלה שלך.
הייתי רוצה שפעם אחת, אולי אחרי שתירדם, הם יבואו איתי למטבח
לכוס שוקו חמה ועוגה, ואז נשב במטבח ואני אנסה להבין את האיש
הזה שלא נותן לך מנוח, שלא משנה כמה אתה מצליח הוא לא מרוצה
ורוצה רק עוד ועוד. מהאיש הזה שרוצה להיות ילד הייתי מנסה
להבין למה הוא לא נאבק יותר, למה הוא מוותר על עמדתו כל כך
מהר. הייתי מדברת עם כולם. עם האכלן והישנוני, עם האיש המעצבן
הזה שבבוקר, שנייה אחרי שפתחת עיניים הוא כבר מעיר אותך
לחלוטין, מעביר אותך למצב של ערנות מוחלטת, בזמן שאני עוד מנסה
להתאקלם לבוקר, הייתי מבקשת ממנו שישאיר אותך ישנוני לידי רק
עוד טיפה.
אבל הכי הרבה הייתי רוצה לדבר עם האיש הקטן שאחראי על
הפינוקים. הייתי מקדישה לו לילה שלם אפילו. כי אני באמת לא
מבינה. לא אותו ולא אותך. איך אתה בוחר להתעלם ממנו? איך הוא
שותק לך? ולמה אף פעם לא סיפרת לי על פעם שבה הוא ניצח, ששמעו
אותו מעל כל הקולות של כל שאר האנשים. שבחרת להקשיב לו ולא
לאחרים.

אתה שוב מזכיר את האנשים הקטנים שלך, ואני מנסה למשוך אותך
לדבר עליהם עכשיו.
אני רוצה לדעת אם נתת להם שמות. אבל אתה מגחך ואומר שלא, זה לא
הגיוני.
אני רוצה לדעת מה העדיפות שלך בבחירת האיש שלו אתה מקשיב כרגע,
אבל אין לך.
אני רוצה לדעת אם לפעמים אתה שם לך לזה שאתה לא מקשיב למישהו
יותר מידי זמן ואז מפצה אותו.
אבל האיש של ההישגים שוב השתלט על השיחה. אתה צריך ללכת,
להתקדם, להצליח בהכל.
ואז, אחרי שהלכת, גיליתי איש קטנטן בפינה.
'הוא אף פעם לא מקשיב לי', אמר האיש הקטנטן, 'אין לי קול עבה
שמרעים מעל כולם כמו של השמן הזה עם ההישגים שלו, אין לי קול
דקיק וצווחני כמו של האיש הילדותי. והכי, אין לי כבר כוח. אין
לי חשק יותר להתחרות על צומת ליבו. אני הולך!'
"חכה!!!" קפצתי מייד "אולי, אם אני אעזור לך, תוכל להשמיע את
קולך"
האיש הקטנטן חייך חיוך מזערי ועייף למדי 'אני מצטער, אבל אני
את הפינוק שלי חייב כבר לקבל. שמעתי היום בעבודה על דיל מטורף,
אני טס לחו"ל. אם את ממש רוצה, אפשר לנסות בעוד חודש ככה כשאני
יחזור.'
והאיש הסתלק לו.

אני יושבת מולך ולא מבינה איך אתה לא מרגיש שחסר לך איש קטן.
הוא אומנם ממש קטן, אפילו ביחס לאנשים הקטנים שלך,  ואין לו
קול עבה וחזק או קול דקיק וצווחני אבל איך אתה לא מרגיש שחסר
לך קול עדין ונעים שכזה, איך אתה לא מרגיש בחסרונו של האיש
הקטן שלך שרוצה שתנוח לפעמים. תפנק ותתפנק.
אני לא מבינה איך אתה יכול להמשיך את סדר היום שלך בלי קול ערב
כזה לאוזן, ועוד בתוך כל ההמולה הזו שמתחוללת בתוכך כל יום,
איך לא חסר לך הקול הרגוע הזה?

יום חלף ועוד יום ושבוע ועוד אחד.
עברו כבר חודשיים. ניראה לי שכדאי לי לנסוע למצוא אותו בעצמי.
אם אתה לא הולך לחפש את האיש הקטן שלך, אולי כדאי שאני אעשה את
זה.

ניתראה כשאחזור,
אוהבת מלא!