רק התעוררתי ומחשבה.

טענתי: "הכול או כלום כי
כבר אין לי כוח"
איזה משפט שכיח, שעוד ירדוף אותנו.
איזה משפט עם כוח, שעוד ירדף על ידינו.

שום פנים היא רוצה אותן ברורות,
בשום פנים היא לא תבוא איתי למסעות
אל לא נודע.

את גזר הדין אני לא באמת מבין
בתקווה שיום אחד.
מוזר לי המין עניין של לא להאמין
משונה לי על קצה השפה.

אין בכוונתה להעביר ערוץ
מהשקוף לצבעוני.

אומרת שתחמוד יד עשיר
ולא עני (ולא אני).

פיצלתי, שני כיוונים ואנוכיות.
צעדתי, חד לבד מאידך נוחיות.

אולי התהייה צודקת,
זה פועל יוצא מהתת מודע
לגשש לבד על הלא נודע.

אולם התהייה צודקת,
אדם לתוך עצמו שלם
ולאחר מכן

שאר שאריות
שאר הבריות
שאר השערות
וכל השאר...