שנינו עומדים על הגשר המכוער הזה שבנו מעל הירקון. הסנטר שלך
מונח על המעקה, מסתכל למטה אלוהים יודע על מה ומזמזם לד זפלין,
אני מדליק עוד סיגריה ביד אחת ומסדר את כובע הגרב ביד השניה.
נשבע לך אני קופץ, אתה אומר. תקפוץ קיבינימט, אני מסנן ונושף
מלא עשן, אבל הסרחון לעולם לא ירד מהבגדים שלך, וזה הג'ינס
שאתה הכי אוהב.
אתה צוחק, כי זה נכון. זה באמת הג'ינס שאתה הכי אוהב, עם הקרע
בברך ימין, כמו ילד בן 16. אבל אתה ילד בן 30 תכף, וכנראה
שבחיים לא תלמד לשתות ויסקי בלי להקיא.
הנה אתה מקיא עכשיו, אם הירקון לא היה כזה מטונף עוד הייתי
מרגיש לא נעים בשבילך.
תספר לי שוב איך הוא מת, אתה מבקש. אתה יודע שאני שונא לדבר על
זה, ושאני שונא את האובססיה שלך בנוגע לזה. אלף פעם סיפרתי לך
ואתה כמו ילד קטן שנדבק לאיזה סרט מצויר טיפשי ופשוט רוצה שוב
שוב, מתעכב על כל פריים אפילו שאתה יודע את המילים בעל פה.
אני מספר לך, שוב. לא מדלג על אף פרט. כשאני מגיע לחלק שאתה
הכי אוהב, זה שבו חזרתי להכרה וראיתי חצי גוף שלו מחוץ לשמשה
וחצי בפנים אתה בוכה. גם אני בוכה. אני מושך באף. קר לי קצת.
אני פותח את מעיל הצמר השחור הארוך, זה שקניתי עם מיכל
באמסטרדם שבוע לפני שהיא "לקחה קצת חופש" ומוציא את הפלאסק
מהכיס הפנימי. ברגעים כאלה אני מרגיש כל כך אירופאי.
כמה לגימות אחר כך הדמעות כבר מתייבשות. אתה מספר לי על
האופנוע שלך, זה שהתרסק למיליון חתיכות בכביש הערבה. שרגא קראת
לו. הייתה לו נשמה לשרגא, אי אפשר להכחיש.
תגיד, אתה שואל, אתה מאמין בגן עדן?
מה, לאופנועים?  אני מדליק עוד סיגריה.
לא, אידיוט. מה הקשר.