כל כך הרבה דברים בפנים.
כי אין עם מי לדבר.
האנשים שאמורים להיות קרובים,
נעלמו כאילו היו מעולם אחר.
אבל אנחנו בני אדם,
נועדנו לעשות טעויות.
כדי להבין אחר כך אותם,
ולטפל בכוויות הישנות.
כבד לי בלב, אני שוקעת.
אבל את פי אני לא יכולה לפתוח.
בתוך מי הכאב והדיכאון אני טובעת,
העצב הזה, לא יכולה אותו לשכוח.
אי אפשר לבכות
ואי אפשר לשמוח
רק בסבלנות לחכות
שהכאב יפסיק אותי למעמקים למשוך.
אך זה לעולם לא יפסיק.
לא רוצים אותי שם עם כולם.
רק את קולי לתמיד להשתיק,
ושלא אעלה לעולם.