לפעמים
קורה ככה,
שזוכרים דברים.
והנשמה שבפנים, לא נחה.
אני זוכרת פנים
עצובות,
שביקשו אותי.
ועיניים ירוקות,
שכבשו אותי.
הסתכלתי בפנים אלו שעה אחר שעה.
והם החזירו לי מבט,
ספק של אהבה ספק של מתיחה.
הרגשתי בטוחה.
הרגשתי מוגנת.
כאילו נעלמה החשכה,
והשמש יותר מתמיד עלינו קורנת.
פיצוץ ואחריו עוד אחד,
והפנים אינם עוד.
הרגשתי כאב וחרדה כאחד,
הייתי פגיעה עד מאוד.
נותרתי לבדי.
כמו שושנה בלי מים.
בכיתי את כל אשר בגופי,
ולא חשבתי פעמיים.
הפנים אותי אכזבו,
השאירו אותי גלמודה ביער.
רק עיניי תמיד יזכרו,
את החיוך שלו שהתרחק.
ועל לחיי דמעות של צער. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.